כלב והפסיכולוגיה של ההמונים

מה בעצם קרה שם בחטא המרגלים?

הגמרא במסכת סוטה לד מנסה בין השאר לעמוד על הלכי הרוח של העם אז:

בשלב הראשון מנסים חז"ל להבין מדוע אחרי שיהושע וכלב קורעים את בגדיהם, דוקא כלב הוא זה שפותח בדברים, ולא יהושע, הבכיר ממנו.

"ויהס כלב את העם אל משה. אמר רבה שהסיתן בדברים. דפתח יהושע דקא משתעי (פתח יהושע ודיבר). אמרי ליה: דין ראש קטיעה ימלל (אמרו ל: הראש הקטע – חסר הבנים – הזה ידבר?)"?

חז"ל, כדרכם, משלימים את הפער, ומספרים לנו על התרחשויות שמאחורי הקלעים של הגלוי בתורה. לא בכדי הוזכר גם יהושע בפסוקים. הוא אכן ניסה לדבר, אלא שהעם מיד התנפל עליו בטענה שהוא אינו יכול להבין לליבם של מי שאמורים לרשת נחלות בארץ, שהרי אין לו בנים, וממילא – מה אכפת לו אם ואיזו נחלה יירש.

מתוך השלב המוקדם הזה, מסיק כלב:

"האמר אי משתעינא, אמרי בי מילתא, וחסמין לי (אם גם אני אנסה לדבר, יאמרו בי דבר [ימצאו כבר משהו נגדי] ויחסמו אותי)".

כלב מבין שלא יוכל 'סתם' לשאת נאום. הוא זקוק לתחבולה רטורית:

"אמר להן: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?! סברי בגנותיה קא משתעי אישתיקו (חשבו שבגנותו של משה הוא הולך לדבר, והשתתקו) ואמר להו: הוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והאכילנו את המן, אם יאמר: "עשו סולמות ועלו לרקיע" לא נשמע לו?!"

רבה מסביר לנו שחז"ל קוראים את המילים "ויהס כלב את העם אל משה" כ: הסית כלב את העם כנגד משה.

כלב מבין שהעם כבר לא מסוגל להקשיב. הם שמעו את דברי המרגלים, שנופלים הישר על אוזניהם החרדות וחסרות הבטחון, וברגע שנהיה קול קולקטיבי של פקפוק וחוסר בטחון – קשה מאוד להתגבר עליו. לא משנה מה ינסו לומר, העם כבר שבוי בקונספציה של המרגלים, ולא מסוגל להתנער מפחדיו.

כלב הולך איתם. הוא אומר להם בשלב הראשון את מה שהם רוצים לשמוע.

מתוך הפחד, התלונה וחוסר הבטחון, העם מבקש אשמים. משה הוא מושא התלונות. להאשמות נגדו העם מוכן להסכים. הם משתתקים.

רק אז מנסה כלב להטות את הזרם, ולהזכיר להם את כל הדברים הטובים שעשה משה למענם.

למרבה הצער, זה מאוחר מדי. העם בשלו, ואת מחיר חטא המרגלים הוא ישלם במשך קרוב לארבעים שנה – ארבעים שנה שנדרשו כנראה בשביל להיכנס לארץ באופן בוטח, מאמין, ומסוגל.

העם עוד לא שם.

כלב ויהושע כבר נמצאים במקום של אמונה ובטחון, של הכרת הטוב והכרה בטוב, ולכן הם יזכו לנחול את הארץ.

(שלח לך תשפ"א)