הילדים שלנו מחנכים אותנו  

כמחנכים ישנו מגוון רחב של ערכים אליהם אנחנו מנסים לחנך את הילדים שלנו. נראה שאין חולק על כך שלא פחות חשוב (ולעיתים הרבה יותר…) מללמד אותם מתמטיקה, אנגלית או מחשבים הוא היכולת להטמיע בהם כישורי חיים בדמות אינטליגנציה חברתית ורגשית.

בין אלו עומדת לה היכולת לדון לכף זכות.

כולנו מתמודדים בחיים עם אלפי סיטואציות יומיומיות שבהן היכולת שלנו לדון לכף זכות באה לידי ביטוי: האם נכעס על חבר שאנחנו יודעים (שני וי כחול) שראה את ההודעה שלנו והתעלם ממנה? האם נדע להבליג בכביש למול נהג סורר שחותך נתיבים ולא מאותת, או שנזכר להשתלב בנתיב ברגע האחרון?

אבל, בעוד אנחנו עסוקים בלחנך את הילדים והתלמידים שלנו ולהטמיע בהם את המיומנויות החברתיות הללו, מה לגבי המיומנויות שלנו, ההורים והמורים? האם אנחנו באמת מיישמים את מה שאנחנו מלמדים ודנים לכף זכות?

היה לי תלמיד שבאופן קבוע היה מגיע לכיתה באיחור עם עיניים אדומות. לא משנה כמה דיברתי איתו, זה לא עזר. אחרי כמה פעמים נשבר לי ואמרתי לו: "תשמע, בית ספר זה לא קייטנה. אתה לא יכול להגיע מתי שבא לך. או שתתחיל להגיע בזמן או שתישאר בבית. מה הבעיה לכוון שעון או ללכת לישון מוקדם?" והוא רק הסתכל עליי, הנהנן עם הראש והבטיח להשתדל להבא. אחרי כמה שיחות עם ההורים הבנתי שהישועה לא תצמח מהם וויתרתי.

עד, שבוקר אחד נסעתי מוקדם במיוחד לבית הספר בכדי לסיים כמה דברים קודם ועקב פקק ב'דרך חברון', הווייז הפנה אותי לרחוב ה'אומן' בתלפיות. ואז, ליד הסניף של רשת מזון מוכרת, פתאום אני קולט אותו פורק ארגזים ממשאית. הוא לא ראה אותי. התקרבתי יותר והרגשתי כיווץ בבטן. זה הוא. בוודאות.

אז כל הפעמים שהוא איחר לי לשיעור זה בגלל שהוא עבד בפריקת משאיות לפני בית הספר?

לא רציתי להביך אותו והמשכתי לבית ספר. כעבור שעתיים דיווחתי על העניין להנהלה ומשם לייעוץ ואז הסתבר לנו שהמשפחה במצב כלכלי הרבה יותר קשה ממה שחשבנו. אחד מקרובי המשפחה הציע להעסיק את התלמיד שעה וחצי בבוקר בכדי לעזור למשפחה. כמובן שהתלמיד שלי הסכים ולכן הוא קם כל בוקר בחמש חצי בכדי להספיק לעבודה.

בהפסקה התחלתי בזהירות לדבר איתו ואז אחרי שהכול עלה אמרתי לו: "למה לא אמרת לי כלום?" "כי לא רציתי שהחברים שלי יחשבו שאנחנו עניים ויצחקו עליי", ענה.

וכל אותו היום חשבתי על זה שלא הייתי בכלל בכיוון ואם רק הייתי יודע, וכמה שצריך להיזהר לפני שמסיקים מסקנות ולפעמים התלמיד שאתה בטוח שהוא עצלן ואוהב לישון מתגלה בכלל כגיבור שרק רצה לעזור למשפחה שלו.

***

בסוף השיעור ניגש אליי אחד מהתלמידים המצטיינים שלי, תלמיד כיתה ו' ואמר לי בקול מהוסס: "תגיד, המורה, אני יכול להגיד לך משהו מבלי להיחשב חצוף?" "תלוי מה", עניתי. "שמתי לב שאתה הרבה פעמים כועס עלינו מהר מידי. אתה לא שואל או מברר עובדות וישר כועס. אתה מחנך ואמור לתת לנו דוגמא וככה אנחנו נלמד ממך שגם לנו מותר לכעוס מהר". הייתי בהלם. נבוך. מה אני אמור לענות על דבר כזה?

תכל'ס, הוא לא אדם מבוגר שאני יכול להגיד שיש לו איזה אינטרס או מניע פנימי לעשות לי 'דווקא'. מצד שני, מה אני עושה עכשיו? אומר לו: "אתה צודק, אני לא צריך להיות מחנך"?!, או אומר לו: "הגזמת לגמרי וזה לא עניינך"?.

הסתכלתי עליו, חיפשתי את המילים ובסוף יצא לי: "יודע מה? יש הרבה אמת במה שאמרת עכשיו. אני אחשוב על זה". ואחרי שהתאוששתי קצת מהמבוכה הזו, חשבתי לעצמי שתכל'ס אין מראה יותר מדויקת וטובה לעצמנו מאשר התלמידים שלנו שיכולים להגיד בדיוק במה צריך להשתפר. ואז, לקראת סוף שנה שאלתי בטקס חלוקת התעודות כל תלמיד ותלמיד: "תגיד לי, מה אני צריך לדעת לעשות בכדי לתקן את עצמי? תן לי משהו אחד". והם אמרו. ועוד איך הם אמרו. וזה כאב לשמוע. ותסכל. אבל מה, הרגשתי שהמידע הזה שהם נתנו לי היה שווה לי מיליון דולר. או כמו שאמר הרב משה שפירא זצ"ל ממדרשת 'שובה': "יותר משאנחנו מחנכים את הילדים שלנו, הילדים שלנו מחנכים אותנו".

(כי תבוא תשפ"ב)