אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)חבר מהישיבה התיכונית ניגש אליי בין מנחה לערבית בשטיבלעך בקטמון. "נו מה", אמרתי לו, "החופש הגדול הגיע, הא?" הוא גלגל עיניים והשיב בייאוש: "כן אחי, מה אפשר לעשות? אתה יודע מה אומרים: יש שלושה דברים שאי אפשר לברוח מהם: מלאך המוות, מס הכנסה והחופש הגדול".
"עד כדי כך?" שאלתי אותו. "כן, עד כדי כך", ענה. "למה זה כל כך מפריע לך?" שאלתי אותו. "אני מתכנת בחברת הייטק ועובד מהבית. הבן שלי לומר בבית ספר של החמ"ד בכיתה ו'. יש תפילה בכל בוקר. עד עכשיו לא הייתה עם זה שום בעיה – הוא נוסע לבית הספר, ואני נשאר במרחב המוגן והנוח של הבית, מנהל את החיים שלי כמו שאני רוצה. ומה עכשיו הולך להיות? הוא יסתכל עליי וישאל אותי: 'אבא, למה אתה לא הולך לתפילה במניין ואתה שולח אותי לחינוך דתי?' מה אני אמור לענות לו?".
"או שאולי אני אמור ללכת בכל זאת למניין ולעשות כאילו רק בשביל החינוך?" הוסיף. "על מי אני עובד? ואולי אני כבר לא באמת מאמין בערכים האלו כמו שההורים שלי רצו שאני אאמין, והגיע הזמן באמת שאחשוב מחדש אילו ערכים אני רוצה להעביר לילד שלי".
הסתכלתי עליו, והוא אכן היה נראה לי קצת אבוד. הזדהיתי איתו ואמרתי לו: "באמת נראה כמו חתיכת כאב ראש כל הסיפור הזה". "חכה", המשיך, "לא סיימתי. ומה עם הסיגריות שאני מעשן מדי פעם? ומה עם כל מיני תוכניות שאני רואה בבית ולא תמיד מתאימות לו? להפסיק לראות? שוב להעמיד פנים?".
"פעם אחת המחנך של הבן שלי הוציא אותו מהתפילה ודיווח לי. איך שהוא הגיע לבית, נתתי לו חתיכת שיחה על חשיבות התפילה ואמרתי לו שהוא חייב לקחת אותה ברצינות. עכשיו הוא יראה אותי – ומה הוא יחשוב עליי? שאני איזה ליצן? או אולי בן אדם צבוע שלא סגור על עצמו?".
"אז מה אתה מתכוון לעשות?", שאלתי. "למצוא לו קייטנה גם באוגוסט, תעלה כמה שתעלה", ענה. "העיקר שלא ייכנס לי לתוך המרחב המוגן שלי, ויראה אותי באמת". מבט על השעון הראה לי שאני כבר חייב לעוף משם. "תגיד", שאלתי אותו. "לא יותר פשוט וזול לעצור רגע ולעשות עם עצמך בירור אמיתי איפה אתה עומד מבחינת החינוך של הילדים שלך, ובהתאם לכך לחשב מסלול מחדש?".
הוא הביט בי ולא הבין לאן אני חותר: "למה אתה מתכוון?" שאל. "יעד שאנחנו שמים את הפוקוס על הילדים שלנו, אולי כדאי שנשים אותו גם על עצמנו?" הצעתי. " גם אני עובד על אוטומט בריטואל קבוע – תפילה, עבודה, קצת זמן עם הילדים, שבת. וחוזר חלילה. אין באמת התבוננות, אין באמת התוויית דרך. כל הפעולות שלנו בניחוח של ללכת כי כולם הולכים. איך אפשר באמת לחנך בצורה כזו, כשאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים מעצמנו?".
"מעניין מה שאמרת", ענה. "דחיתי ודחיתי את זה, אבל אולי באמת הגיע הזמן שאתחיל לברר עם עצמי איפה כל העניין הזה תופס אותי". נתתי לו צ'פחה חברית ואמרתי לו: "אח שלי, לך תדע, אולי בכל זאת יצא לך משהו מעניין מהחופש הזה". "יודע מה", הוא אמר לי בחיוך. "העלית נקודה מעניינת. אולי באמת הכל יצא לטובה".
