אתגר הגיור כו': הרהורי סיכום

נוצרים שני עמים יהודים בישראל, "יהודים-יהודים"; הנתפשים בעיני הכול כיהודים, ו"יהודים-לא יהודים"; הנתפשים בעיני עצמם וסביבתם כיהודים, אבל לא לאור ההלכה

א. הגענו לסוף המסע שהתחלנו לפני כחצי שנה. פתחנו במציאות: תהליכי הגיור ומדיניות הגיור בישראל מאז שנות ה-90', מאז הגעתם של כמיליון עולים מברית המועצות לשעבר וגם עולי יהדות אתיופיה ששינו את פני החברה הישראלית במידה רבה.

עמדנו על המיעוט היחסי של הגרים מבין העולים, אף שהם מ'זרע ישראל', כלומר בנים או נכדים ליהודים. זאת במידה רבה בשל הקשיים בתהליך הגיור שהעמידה הרבנות הראשית שבשליטה החרדית מזה שנים, וגם עם הזמן, בשל חוסר הלחץ על העולים וצאצאיהם לעבור תהליך ארוך של גיור במציאות שבה רבים בחברה הישראלית החילונית בעצם מקיימים לעולים ולצאצאיהם "גיור סוציולוגי", כאשר מבחינתם הם יהודים לכל דבר. אמנם אין הם יכולים להינשא ברבנות וגם לא בנישואים אזרחיים בישראל, אבל בחו"ל כן. התוצאה של התהליכים הללו היא שנוצרים בפועל שני עמים יהודים בישראל, "יהודים-יהודים" (הנתפשים בעיני הכול כיהודים) בצד "יהודים-לא יהודים" (הנתפשים בעיני עצמם וסביבתם כיהודים, אבל לא לאור ההלכה, וזאת משום שלא נולדו לאם יהודיה ולא עברו גיור דתי הלכתי כלשהוא). לטווח ארוך מגמה זו תוביל בהכרח לעלייה משמעותית בנישואי התערובת במדינת ישראל  בין ישראלים חילונים רבים לבין "יהודים-לא יהודים". מציאות קשה זו תהיה רשומה בטאבו על שם הרבנות הראשית המחמירה לאור גישות חרדיות לא ממלכתיות.

כפי שניסיתי להראות, יש ניגוד חד בין הנרטיב החרדי, לפיו תמיד היו רק גיורים הלכתיים, ותמיד הייתה דרישה של קבלת מצוות מלאה כדי שהגיור יחול, לבין העולה מהמקורות לאורך הדורות, מהתנ"ך, דרך יוסף בן מתתיהו, מקורות  חז"ל ומקורות הלכתיים בתקופת הגלות, לפיהם תקופות ארוכות לא היה בכלל גיור דתי, וגם כשהיה, היו תקופות שהיה גיור המוני וגם כשכבר לא, הוא לא כלל לדעת רוב פוסקי ההלכה לאורך הדורות מהתלמוד ועד העידן המודרני, מחויבות מראש לקבלת מצוות גמורה, אף שהיו גם דעות מחמירות יותר.

הוויכוח הוא אפוא מה משמעות קבלת המצוות של המתגייר/ת, האם מדובר בקבלה עקרונית ובידיעת -כלשון הרמב"ם- "מקצת מצוות" ועזיבת עבודת אלילים, או שמדובר בקבלת מצוות מלאה. ראינו כי מגמת ההחמרה הדורשת קבלת מצוות מלאה שהייתה קיימת תמיד, אך לא כעמדה דומיננטית, צברה תאוצה מהמאה ה-19. זאת כתגובת נגד להיחלשות הדת ועליית הזהות היהודית החילונית והליברלית. ראינו כי- בניגוד למה שטוענים רבנים חרדים וחרד"לים- לדעת פוסקי הלכה רבים, מי שהוא מ"זרע ישראל" ניתן להקל בדרישות שמירת המצוות שלו. וכך, גם אם המתגיירים יהיו מסורתיים ובכך יקבלו את דת ישראל-הגיור יחול.

לדברים אלה יש חשיבות רבה כשבאים להתמודד עם ההצגה של הרבנות הראשית את רפורמת הגיור של שר הדתות לשעבר וכעת סגן השר, מתן כהנא, המאמצת את הגישה היותר מקלה בהלכה, כאילו היא מנוגדת לחלוטין להלכה. רק רפורמת גיור מסוג זה תוכל לבלום ולו חלקית את נישואי התערובת ההמוניים הצפויים לנו במדינת ישראל בדור הבא בין יהודים חילונים לבין "יהודים-לא יהודים" שהגישה המחמירה תגרום.

ב. לקראת סיום נפנה למספר ניתוחים מושגיים באשר לגישות השונות ביחס לגיור לאורך הדורות.

המשגה ראשונה: הרב יואל בן נון מצביע על כך שביציאת מצרים נאמר "וגם ערב רב עלה אתם" (שמות, יב, לח). לעומת זאת בספר נחמיה כתוב: "ויבדילו כל ערב מישראל" (נחמיה יג, ג). בעיני בן נון ההבדל העצום בגישה נובע לא מהשקפת עולם שונה ביחס לצירוף לא יהודים לעם ישראל, אלא מהתנאים של המציאות:

"משה הוציא את העם כולו ממצרים, ואילו עזרא ונחמיה הנהיגו עדה יהודית שורדת ומתבדלת, שריד מצומצם של החלומות הגדולים, תחת עבדות מלכי פרס […] משה הנהיג עם ישראל ריבוני ועצמאי במסע אל כיבוש הארץ וההתנחלויות; עזרא ונחמיה עלו כדי לשמור על קהילה יהודית הנתונה במאבק הישרדות [… הם היו מוכרחים לשמור בראש ובראשונה על גבולות הנישואין של העדה היהודית בלי שום ויתור" (הרב יואל בן נון, "הגיור במדינת ישראל-כמשה או כעזרא", בתוך: ידידיה צ' שטרן ונתנאל פישר (עורכים), גיור ישראלי, חזון. הישגים. כישלונות. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 296).

לדעת בן נון, אחרי השואה והשמדת יהודים וצאצאי יהודים, צריך לנקוט בגישת משה ולא בגישת עזרא ונחמיה. מעניין שהרבי מצאנז, הרב יקותיאל יהודה הלברשטם שניצל לבדו מכל משפחתו פסק שמי ש"נרשם ונכתב בתור יהודי אצל העמים להורגו ולענותו, יימנה גם אז בקהל עדת ישראל" (שו"ת דברי יציב, אורח חיים, רצו, מובא שם, עמ' 297).

מה שצריך להקפיד עליו הוא שהמתגיירים, גם אם אחד מהוריהם נוצרי, יבינו את משמעות היותם יהודים וערעור על גיור המבטל אותו מלמפרע יכול להיות רק אם מי שהתגייר ממשיך לשמור על זיקה לנצרות דרך הליכה לכנסייה. לדעת הרב בן נון, ייתכן שלאור העובדה שחלק גדול מהעולים אינם מעוניינים בגיור ארוך, יש לשקול גיור במעמד דתי קולקטיבי של קבלת דת ישראל, אף שלא קבלה מלאה של המצוות, שיכלול גם הכנה וטהרה דרך מילה וטבילה (שם, עמ' 302-300).

המשגה שנייה: עולה מגישתם של צבי זוהר ואבי שגיא, שבה עסקנו בהרחבה בטורים קודמים, באשר לגישות השונות בהלכה מהמשנה והתלמוד ועד ימינו. הם מביאים את שאלתו של הרב יעקב פינק במאמר מלפני חמישים שנה: "מהו גר? האם הוא נכנס לגרות להיות יהודי, וממילא הוא מחויב במצוות? או להפך, שהוא מתחייב במצוות ועל ידי זה הוא נהפך ליהודי?" (י', פינק, 'יהדות וגרות', נועם, יד [תשל"א] עמ' יז, מובא אצל צבי זוהר, ואברהם שגיא, גיור וזהות יהודית, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ה, עמ' 213). בעצם השאלה היא מה קודם למה, הזהות האתנית היהודית לזו הדתית או ההיפך. הגישה ההלכתית המתמקדת במילה ובטבילה וקבלת המצוות רק כפועל יוצא מכך וגם לא דורשת הקפדה מלאה על אורח חיים הלכתי כתנאי להצטרפות, מדגישה את היסוד של הזהות הלאומית היהודית אליה מצטרף הגר, שהיא העיקר, אך מאחר שלא יכולה להיות זהות לאומית יהודית בלי זהות דתית וזו ייחודיותה של הזהות היהודית שהיא גם לאומית וגם דתית, ברור שהגיור והטבילה שהם ביטוי להצטרפות גופנית לעם ישראל, נזקקים גם לקבלת הדת היהודית. לעומתה, הגישה הדורשת, כמו הפוסקים החרדים בימינו, אורח חיים של שמירת תורה ומצוות מלאה כתנאי לגיור, מדגישה את הזהות הדתית שהיא העיקר בזהות היהודית (שם, עמ' 214-213). אולם, כאמור, לדעתם של זוהר ושגיא, זו לא הייתה העמדה הדומיננטית במסורת ההלכה (שם, פרק יד).

(קרח תשפ"ב)