פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
בטורים הקודמים ראינו עמדות שונות ומנוגדות לחיוב ולשלילה בנושא לימוד תורה לנשים. כעת נפנה לצד השני של המשוואה: האם נשים יכולות להורות הלכה ולהיות שופטות? גם כאן, כפי שנראה, העמדות מגוונות.
בחלקים קודמים של הסידרה, כשעסקנו בדמויות מופת נשיות בתנ"ך, ראינו את דמותה יוצאת הדופן והמזהירה של דבורה הנביאה ששפטה את ישראל ועליה נאמר בשופטים, פרק ד':
"וּדְבוֹרָה֙ אִשָּׁ֣ה נְבִיאָ֔ה אֵ֖שֶׁת לַפִּיד֑וֹת הִ֛יא שֹׁפְטָ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּעֵ֥ת הַהִֽיא: וְ֠הִיא יוֹשֶׁ֨בֶת תַּֽחַת־תֹּ֜מֶר דְּבוֹרָ֗ה בֵּ֧ין הָרָמָ֛ה וּבֵ֥ין בֵּֽית־אֵ֖ל בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וַיַּעֲל֥וּ אֵלֶ֛יהָ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַמִּשְׁפָּֽט".
אין ספק כי זהו המקור המשמעותי ביותר לכך שאישה יכולה להורות ולשפוט את הציבור על פי התנ"ך. אם נצרף לדבורה גם נשים שהיו נביאות כמרים, חולדה ואחרות, הרי שלא מדובר בתופעה חד-פעמית, אף אם דבורה היא המקרה הבולט ביותר, כפי שניתחנו בעבר כשעסקנו בדמותה בהרחבה. אולם, כשנכנסים אנו לספרות ההלכתית לדורותיה הדברים הופכים ליותר מסובכים.
בתלמוד הבבלי, מסכת נדה דף מט עמוד ב נאמר: "כל הכשר לדון – כשר להעיד, ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון". משמע מהדברים שמי שפסול להעיד, אינו כשר לדון. כפי שלמדנו לעיל כשעסקנו בסוגיית עדות נשים, על פי התלמוד באופן כללי נשים אינן יכולות להעיד, אלא בדברים מסוימים. לכן גם ברור שנשים לא תוכלנה להיות דייניות. וכאן מפתחים התוספות במקום (דיבור המתחיל 'כל', מופיע בדף נ' עמוד א') דיון מרתק:
"ואם תאמר, והרי אשה דכשרה לדון כדכתיב בדבורה 'והיא שופטה את ישראל בעת ההיא'? ובשלהי פרק קמא דב"ק (דף טו) דרשינן [ובסוף הפרק הראשון בבא קמא דרשו]"' [=ואלה המשפטים] אשר תשים לפניהם'- השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. "וכי היכי דהאי קרא מיירי בנדונין, מיירי נמי בדיינין [=וכמו שהפסוק מדבר על נידונים, הוא מדבר גם על הדיינים שיש בהם השוואה בין אישה לאיש] כדדרשינן בהמגרש (גיטין פח:) לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים [=ומהצד השני, אנו יודעים] ואשה פסולה להעיד כדאמר בפרק שבועת העדות" (שבועות דף ל). [כלומר, מכל המקורות שהביאו התוספות רואים שאישה יכולה לדון, אבל אישה לא יכולה להעיד וזה סותר את הנאמר כאן במשנה במסכת נדה].
"ויש לומר דהכי קאמר כל איש הכשר לדון כשר להעיד. [כלומר, המשנה מדברת רק על גברים]. אי נמי נהי דבנידונין הוי אשה בכלל מכל מקום, בדיינים אין אשה בכלל [כלומר, ההשוואה בין אישה לאיש בעונשין היא לא על הדיינים, אלא רק על הנידונים] ודבורה היתה דנה על פי הדיבור [כלומר, דבורה הייתה מקרה מיוחד כי היא לא הייתה שופטת רגילה, אלא היא אמרה מה שה' אמר לה]. אי נמי לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים [כלומר, היא לא הייתה דיינת, אלא רק מורה מה ראוי לעשות אבל לא פוסקת מה יש לעשות]. ובירושלמי פוסל אשה לדון אית דילפי [=יש שלומדים מהפסוק] מ'ועמדו שני אנשים' שני מעל פי שנים עדים [כלומר, מהיקש של שני שני מהפסוק על פי שנים עדים יוקם דבר, שזה גברים בלבד] ואית דילפי מוישארו שני אנשים במחנה [ויש שלומדים מהיקש מהפסוק על שני האנשים, אלדד ומידד שנשארו מתנבאים במחנה]".
בעלי התוספות עסקו בסוגיה זו גם במקומות אחרים. במסכת בבא קמא, דף טו, דיבור המתחיל: אשר תשים, הם כותבים: "דשמא היו מקבלים אותה עליהם משום שכינה". ובמסכת שבועות (דף כ"ט, ד"ה שבועות) הם כותבים: "אי נמי לפי שהיתה נביאה היו מקבלים אותה עליהם". כלומר, מדובר במקרה מיוחד שבו או משום שהייתה נביאה או משום רצון השכינה, הם הסכימו לקבל את דבורה כשופטת. התוספות דנים בכך בעוד מקומות, אבל לא מוסיפים הסברים חדשים.
אם אנו מסכמים את העולה מגישת התוספות, יש כאן שלוש עמדות:
- אישה יכולה לדון, אף אם היא בדברים רבים אינה יכולה להעיד, כמו שדבורה דנה את עם ישראל. על נשים לא נאמר ש'כל הכשר לדון כשר להעיד'.
- אישה אינה יכולה לדון, אלא אם כן הציבור באופן מיוחד מקבל אותה עליו. כמו שקיבלו את דבורה, או בגלל שהייתה נביאה או בשל רצון השכינה וכדומה.
- אישה אינה יכולה לדון, אבל היא כן יכולה להורות את ההלכה. וכך עשתה דבורה הנביאה.
(בלק תשפ"ג)
