פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בין שלל הפרטים של פרשת תרומה, בולטת חזרת התורה, פעם אחר פעם, על הציווי לעשות את המשכן "כמות שהוא", בלי להוסיף ובלי לגרוע.
כך, כבר בתחילת הפרשה (שמות כה, ט): "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ"; כך במעשה המנורה (כה, מ): "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר"; כך בסוף הציווי על קרשי המשכן: " וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" (כו, ל); וכך בסוף הציווי על עשיית המזבח: "נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ" כז, ח).
ברובד המהותי יש בהתראה חוזרת ונשנית הזו מעין גזרת דיכוי על מעשה היצירה. עשה כך – ולא אחרת. היצירה חייבת להיות כלואה בהוראות שניתנו ליוצר, ואֵל לו לקרוא דרור ליצרו ולכשרון היצירה שטבוע בו ולבנות משכן ככל העולה על רוחו.
מטיבה וטבעה, כל יצירה אמנותית מתייחדת דרך כלל בקווי אפיון מיוחדים משלה. כל אמן – ויצירתו. כאשר מתקיימת תחרות אדריכלים או אמנים, המכוונת עצמה לשֵם פרויקט מוגדר ומסוים, נקבעת לה מסגרת של כללים מנחים בדבר מהותה, תכליתה, גודל היצירה והחומרים שמהם תיעשה. למרות זאת, היצירות המתקבלות שונות זו מזו.
קצרו של דבר, כשם שאין פרצופיהם של בני אדם, ואמנים ויוצרים בכלל זה, זהים זה לזה, או דומים זה לזה, כך אף מעשה יצירתו של האחד שונה משל רעהו.
האזהרה החוזרת ונשנית על משה ועושי המלאכה לעשות את המשכן בדיוק "כמשפטו אשר הראית בהר", ולא לשנות מהתוכנית כמלוא הנימה, נראית גם תמוהה לגופה. וכי תעלה על דעתך שמשה רבנו או עושי המשכן ישנו משהו מכל אותן הוראות מדוקדקות שניתנו להם מפי הגבורה, מידות, חומרים ושלבי הרכבה, עד לרמת האמה והטפח, הבורג והדִיבֶּל? אפשר שניתן להבין אזהרה רבתי זו דווקא על רקע הקשרה, זמנה ומקומה: בניית מקום קדוש, משכן שישמש להשראת שכינה.
אחת התופעות הנפוצות בחייה של דת, כל דת, היא רצונו של המאמין להדר בעבודת הקודש שלו עד לאחת, להחמיר על עצמו ולעשות הרבה למעלה מן הנדרש. בעוד בחייו הרגילים מסתפק המאמין לעיתים במינימום שבמינימום, בקיום הדרישות המזעריות, כשהדברים מגיעים ל"דברים שבקדושה" מתחיל לבעור בו "יצר הרע" של ההחמרה. הוא מתחיל לסלסל בעצמו, להדר ולהחמיר, לעתים עד כדי קיצוניות והגעה לאובססיביות של ממש.
ביטוייה של תופעה זו רבים, ובמישורים שונים. הבולטים שבהם הן החומרות ה'דתיות' שהולכות ומתרבות משנה לשנה. מקיימי מצוות אינם מסתפקים עוד בדרישות ההכרחיות לקיום המצווה ושואפים להחמיר על עצמם עוד ועוד. גם בחלוף שנים רבות, הצירוף "נתגלתה חוּמְרָה חדשה" תמיד אקטואלי.
אכן, הידור במצוות עשוי להיות מבורך. דקדוק בכל פרט ופרט, גם הוא מאושיות ההלכה. אך כאשר החומרה הופכת להיות עיקר, והעיקר הופך לטפל, משהו משתבש. ואין צריך לומר, שמתוך הידור במצוות שבין אדם למקום, מגיע המאמין לא אחת לידי זלזול במצוות שבין אדם לחברו (ובלשון חכמים: "חומרא דאתי לידי קולא").
כך, למשל, החמרה יתירה בנושא הדרישות לגיור עלולה להביא עמה, ברמה גבוהה של הסתברות, עליה משמעותית בשיעור נישואי התערובת. כפי שמלמדת המציאות, החמרה יתירה, שאינה במקומה, בענייני צניעות, עשויה להביא עמה עלייה בשיעור עבירות המין בקהילה הדתית בכלל ובתוך המשפחה בפרט.
ציווי התורה "בל תוסיף" שב ומזכיר לנו שגם למצוות יש שיעור, ולא תמיד כל המרבה – מחכים
יתר על כן, לא אחת נוטים המחמירים בקיום המצוות לזלזל ולבטל "כעפרא דארעא" את חבריהם שאינם נוהגים כמותם. כל מי שאינו עומד ברף הגבוה שנקבע על ידם, בדין או שלא כדין, הופך בעיניהם לאפיקורוס נטול יראת שמים. ולוואי והיו הכל מחמירים באיסורי הלבנת פנים ולשון הרַע, הונאת הרֵעַ, זלזול הורים ואי התכבדות בקלון חברם כפי שהם מהדרים בציצית ובאתרוג.
אכן, החומרות הן מן הדברים שאין להם שיעור. וכל המרבה בהן – משובח בעיני חבריו. כמה וכמה מידות מנו חכמים בחומרות: יש מהן שיש בהן טעם וריח, ויש מהן שאין בהן לא טעם ולא ריח. וכבר אמרו חכמים הראשונים: "לא כל הרוצה ליטול את השם ייטול". ואף הם הוסיפו, שמקצת אותם "חסידים" בעיני עצמם, הרי הם חסידים שוטים ובכלל "מבלי עולם" (או "מכלי עולם") המה (משנה סוטה ג, ד).
הרב יהודה עמיטל ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", נהג לספר לתלמידיו על ישיבות שבהן נוהגים הבחורים להניח תפילין גם בתפילת המנחה. בהתייחסו לכך, אמר: "תפילין מוסיפות קדושה. מבחינה הלכתית אין בכך יוהרה או פגם. להפך. אני, מכל מקום, שייך לדור אחר. זכיתי להתפלל עם גדולי ישראל. עם ר' שלמה-זלמן אויערבך, ועם הרב יצחק יעקב וייס בעל ה"מנחת יצחק", ועם ר' איסר זלמן מלצר, ועם ר' אהרן קוטלר, ומימי לא ראיתי שהם מתפללים מנחה עם תפילין. לא היה עולה על דעת איש להניח תפילין בתפילת מנחה כשגדולי ישראל אינם נוהגים לעשות כן", והוסיף: " פעם שאל אותי תלמיד, מדוע איני נוהג בחומרה מסוימת, שעליה אמר ה'משנה ברורה' שראוי לירא שמים להחמיר. השבתי לו: 'כשאתה קורא ב'משנה ברורה' פנייה לירא שמים, אתה משוכנע שהכוונה אליך. לי אין יומרות כאלו. נאמר שירא שמים ראוי שיחמיר, אך לא נאמר שהחמרה מביאה לידי יראת שמים!".
פעם היה מספיק קורס מבוא קצרצר לדיני חומרות. היום, גם ארבעה סמינרים רב-שנתיים לא יספיקו. לפני שנים, היה מי שאמר שבקהילות חרדיות מסוימות מקפידים לא להחזיק במקרר כרוב וכרובית ביחד. משום איסור "ייחוד". לנוכח המוטציות המהירות בעולמה של הלכה, הבדיחה של אמש, עשויה להיות המציאות של מחר.
מפרשתנו למדנו שגם, ואולי דווקא, כאשר באים לבנות "משכן" (ולימים "מקדש") יש להיזהר ולהישמר שלא לעבור על המידה ולא לחרוג מן הכלל. ציווי התורה "בל תוסיף" שב ומזכיר לנו שגם למצוות יש שיעור. ולא תמיד, כל המרבה – מחכים.
