הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)"שני דברים ממלאים את הנפש בהערצה ויראת כבוד הולכת וגדלה, ככל שאנו מרבים להרהר בהם: השמים המכוכבים מעלי, והחוק המוסרי שבתוכי". כך כתב הפילוסוף קאנט בחתימת ספרו, "ביקורת התבונה המעשית". ואכן, שני הדברים הללו יחד מהווים את הראיות החזקות ביותר למציאות הא-ל, כשהם משלימים אחד את השני.
השמים המכוכבים מייצגים את הסדר, היופי והתכנון שבבריאה. אי אפשר להתבונן בהם ולא לחוש התפעמות ויראה. זוהי רק דוגמא כמובן; באותה מידה אפשר להתפעל מהמורכבות המדהימה במערכות השונות שבגוף החי, מהדייקנות של משוואות הפיזיקה, מהיופי של גלי הים או היערות הירוקים, וכן הלאה. הבריאה כולה מעידה על קיומו של בורא בעל תבונה, יצירתיות וכישרון אסתטי, ורק עיוורים או עקשנים יכולים להתכחש לכך.
אבל משהו חסר. הבורא הוא אולי בעל תבונה, אבל מי אמר שהוא גם טוב? הרי העולם, על כל היופי שבו, מלא בסבל, כאב וצער. בעלי חיים טורפים זה את זה כדי להתקיים, סובלים ממחלות, פציעות ורעב, אסונות טבע משמידים יצורים רבים, ועוד לא התחלנו לדבר על מה שבני האדם מעוללים. אז אולי הבורא הוא חכם, אבל חלילה רשע?
כאן נכנס המרכיב השני לתמונה – החוק המוסרי שבתוכנו. אולי אנחנו לא תמיד רואים את הטוב, המוסר והצדק בבריאה, אבל אנחנו בהחלט מוצאים אותם בתוך ליבנו. החוש המוסרי, הנטייה לצדק, הזעם שמתעורר בנו לנוכח עוולות, והרחמים כלפי החלש והפגיע – כל אלה מפעמים בתוכנו וקוראים לנו לפעול בהתאם להם. כל כך חזק כוחו של החוש המוסרי, שאנשים מוכנים להקריב את נוחותם וממונם, ופעמים רבות אף את חייהם, על מנת לפעול לפיו, ומוכנים לצאת למלחמות על מנת לאכוף אותו.
מאין הגיע החוק המוסרי הזה? לא מדובר בסתם יצר הישרדותי, שהרי הוא דוחף את האדם לפעול בניגוד גמור לאינטרסים ההישרדותיים שלו. התשובה היא שכמו היקום החיצוני, כך גם הנשמה שבתוכנו היא מעשה ידיו של אלוקים, והוא זה שהטמיע בנו את התחושות הללו. באמצעותם אנחנו קולטים מה רצונו האמיתי מאיתנו – שנהיה טובים ונהפוך את העולם לטוב.
השמים המכוכבים מעידים על תבונתו של ה', והחוק המוסרי שבתוכנו על טובו וצדקתו, וביחד הם משלימים את התמונה. (תולדות תשפ)
