הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)לפעמים אני מתגעגע לאינדיאנים הקדומים. אני לא יודע אם האינדיאנים שאני מתגעגע אליהם חיו בפועל, אבל דמותם, כפי שהיא מצטיירת בדמיון, היא זו שחסרה לי בימינו.
האינדיאנים הללו חיו חיים קשים אבל אמיתיים. היה להם כבוד. היה להם אומץ לב. הם נאלצו להיאבק כנגד הטבע כדי לשרוד, והמאבק הזה חישל אותם וחשף את הכוחות הטמונים בהם. כשאתה יוצא לציד דובים כבר בגיל שלוש עשרה, וצריך ללמוד איך לשרוד בתנאי שטח, לזהות צמחי מאכל, לטפל בפציעות, להרוג בעלי חיים ובני אדם – אין לך פנאי לכל השטויות שמעסיקות את הנוער של ימינו, ההבלים של הטלוויזיה והאינטרנט, העיסוק האינסופי במיניות, חיטוטי הנפש המיותרים. הנוער האינדיאני לא רדף אחרי גירויים, בילויים ומסיבות, ולא חפר בזהותו העצמית. בגיל שש עשרה הוא למד על העולם, החיים והאדם יותר ממה שהרבה אנשים בני ששים בימינו לא יודעים. ההבדל בינו לבין לבין נער מודרני, הוא כמו ההבדל בין להב סכין מושחז לבין חתיכת ספוג מלוכלך.
או קחו את האמונה של האינדיאנים. אמנם היא לא הייתה מזוקקת כמו היהדות, אבל האינדיאנים האמינו ב"רוח הגדולה", והם לקחו את האמונה שלהם ברצינות. הם חיו ונשמו אותה בכל רגע של היום, בכל שלב של החיים. הרוח הגדולה, רוחות הטוטם, נשמותיהם של זקני השבט – היו עבורם מציאות מוחשית. האל עבורם לא היה איזה רעיון מופשט, נושא לדיונים פילוסופיים משמימים; דתם לא הייתה אוסף של פלפולים, התחכמויות וחיפוש היתרים וקולות. הם לא ניהלו סימפוזיונים על השילוב בין התורה לחיים, ואיך להתאים את המצוות לעולם המודרני והפוסט-מודרני. הם קיימו את מנהגיהם וטקסיהם במלוא הרצינות: הקריבו קרבנות, צמו והתפללו, לבשו את הלבוש הטקסי, צבעו את גופם, והתמסרו בלב שלם לאמונתם ודתם. הטקסים והפולחן האינדיאנים נעשו במלוא הרצינות וכובד הראש, לא כמו איזה "מנחה-מעייריב" מפוהק בין משחק הכדורגל למהדורת החדשות, או כמו החתונות של ימינו שמתחרות ביניהן על רמת ה"מגניבות" וה"מקוריות" שלהן. חתונה אינדיאנית הייתה עניין של חובה והתמסרות, של ברית דמים – לא של שמלות נוצצות. שלא לדבר על טקס הבגרות האינדיאני, שהיה כרוך בקצת יותר בגרות מאשר הבר מצווש\בת מצווש של ימינו. הדת של האינדיאנים הייתה אמנם לא מדויקת – אבל הם לקחו אותה ברצינות מעוררת קנאה, כחלק מהותי מחייהם, לא כעוד איזה סרח עודף שצריך להסתדר איתו.
והיה להם כבוד. אם רצונכם לראות הדרת כבוד מהי, הביטו בתמונותיהם של הצ'יפים האינדיאנים הקדומים. לא הייתם תופסים צ'יף אינדיאני מסתובב ברחוב עם "מכנסיים קצרים", משחק כדורגל או מוציא לשון למצלמה. כמו למלכים של העולם העתיק, לאותם מנהיגים עטויי נוצות הייתה תחושת כבוד, שכמעט ואבדה לחלוטין מעולמנו הדמוקרטי והשוויוני, הגדוש במנהיגים צעירים ופופולאריים. לא מדובר בגאווה ריקנית מנופחת, אלא בהכרה באחריות המוטלת עליהם, בסמכות המוקנית להם, בהיותם השומרים על המסורות והמנהגים של השבט. הלוואי שאנו היינו יודעים כך לשמור על כבודנו העצמי, על כבודה של אמונתנו ועל כבודנו הלאומי.
אני לא כותב את כל זה כדי להכפיש חלילה את עם ישראל, או כדי לרומם את קרנם של האינדיאנים (שמן הסתם דמותם הממשית הייתה קצת פחות רומנטית); אבל כדאי שנשים לב כמה אנו רחוקים היום מהערכים המקוריים של האמונה, החיבור לאלוקים ועבודת ה', שהיו לא רק נחלתם של האינדיאנים – אלא גם, להבדיל, של אבותינו הקדומים. אברהם, יצחק ויעקב, שנים עשר השבטים, משה ואהרון, דוד ושלמה – היו דומים יותר, מבחינות מסוימות, לצ'יפים אינדיאנים מאשר ליהודים בני זמננו. אם נתבונן באותה תרבות שעברה מן העולם, באותם ערכים ומסורת שנדחקו מפני הקידמה והמודרניזציה המערבית – אולי נוכל להחזיר לעצמנו משהו מהאמונה החיה, האמיתית והמקורית של אבותינו, ומעבודת ה' שלהם.
(ויחי תשע"ה)
