היעדר יועצת במוסדות התורניים הוא רשלנות פושעת

לכל גן ילדים בישראל יש מערך פסיכולוגי תומך שמלווה את הגננת, הילדים וההורים. הגננות עצמן, עוברות כחלק מלימודיהן, הכשרה נרחבת בתחום הפסיכו-סוציאלי, הקשורה במאפייני הגיל וההתמודדויות הרלבנטיות לילדי הגן. בבתי הספר היסודיים יש יועצת ושירות פסיכולוגי ומורים ומורות, שלמדו כמה מבואות מעולם מדעי החברה, ועוברים השתלמויות בנושא על בסיס קבוע.

ברוב מוחלט של בתי הספר התיכונים בישראל, מערך הייעוץ נעשה מקיף ונרחב עוד יותר, כיאה לקשיי גיל העשרה. לתלמיד או תלמידה הנמצאים במצוקה ולמורה הזקוק לעזרה, יש בכל צוות איש מקצוע האמון על הצד הנפשי והרגשי. מי שתפקידו להשמיע בכל דיון חינוכי וניהולי את הקול החשוב הזה. סביב שולחן ההנהלה, בכל ישיבה חינוכית ומקצועית, יושב תמיד יועץ חינוכי, או ברוב המקרים – יועצת, שתפקידה, בין השאר, לדאוג להיבטי הרווחה הנפשיים של התלמידים והתלמידות כחלק מהתהליך החינוכי הנעשה בית הספר.

אך שם, לצערי, כל זה נגמר. במוסדות החינוך העל תיכוניים, המצב שונה בתכלית, ולא לטובה.

בישיבות, במכינות ובמדרשות לומדים אלפי צעירים וצעירות. הם בדרך כלל גרים במוסדות הללו, רחוק מהבית ולפעמים גם מהלב. זו תקופה קשה של עיצוב זהות ושל אתגרים חברתיים לא פשוטים וגם גיל שבו נוטות להתפרץ הפרעות ומחלות נפשיות שונות שהיו "רדומות" בילדות. עבור רבים מהם אלו ימים של מסע אישי, רוחני, נפשי, דתי, חברתי ורגשי. ההיבטים הלימודיים הם רק חלק מהעניין, והצדדים הפסיכולוגיים והסוציאליים חשובים ומשמעותיים לא פחות.

רוב מוחלט של המוסדות הללו לא מעסיקים לא יועצת ולא פסיכולוג, לא עובדת סוציאלית ולא שום דבר דומה. בניגוד לכל גננת או מורה שעברו בלימודיהם איזושהי הכשרה מקצועית בתחום, רבני הישיבות והמדרשות, ראשי המכינות, הר"מים, המרצים והמדריכים, לא עברו בדרך כלל שום הכשרה מקצועית בנידון. עיקר הידע וההכשרה שלהם הוא תורני והלכתי. אמנם התורה מגדילה ומרחיבה את הנפש ואת הדעת, אך לית מאן דפליג שיש מיומנויות שנדרשות מהעוסקים בחינוך שלא בהכרח נמצאות בין דפי הגמרא או השולחן ערוך.

אותם רבנים ומורים יכולים להיות מנהיגי וגדולי הדור, אך זה לא אומר שהם יודעים הכל. למדתי שנים בישיבות, עמדתי בהצלחה בכל בחינות ההסמכה של הרבנות, בשום שלב לא למדתי איך מזהים דיכאון, איך מתמודדים עם הפרעות אכילה וכיצד לסייע לנפגעי תקיפה מינית. היעדרו של הקול הזה מסביב לשולחן, הוא בור גדול ומסוכן, שכבר נפלנו בו לא פעם ולא פעמיים.

במהלך שנותיי בעולם החינוך העל תיכוני, כר"מ וכראש מכינה שנים רבות, נתקלתי בלא מעט סיפורים של תלמידים ותלמידות שהיו נראים לי במבט ראשון כדילמה חינוכית, דתית או רוחנית. רק מבט מעמיק יותר חשף לעיניי את ההתמודדות הנפשית של אותו תלמיד או אותה תלמידה, את הקושי בבית או את ההפרעה הדורשת טיפול. בבירור ניתן לומר כי מדובר בדיני נפשות. היעדר קולה של ה"יועצת" סביב השולחן החינוכי במוסדות התורניים – ישיבות, מכינות ומדרשות, הוא רשלנות פושעת. לא פחות.

עלינו להפנים שישנו קול חסר בדיון. בכל מוסד חינוכי חייבת להיות כתובת רגשית-נפשית מקצועית ובכל פורום נחוץ איש צוות שאחראי להשמיע את הקול המושתק הזה. ההבנה הזו, יכולה להיות צעד חשוב בדרך לתיקון עולם. אמנם בניגוד למערכת החינוך הפורמאלית, אין בעולם העל תיכוני "תקן" מובהק לנושא הזה. ועדיין, נראה בעיניי שכל ראש מוסד נדרש לוודא כי בחלוקת המשאבים הארגונית יימצא איש צוות שעבר הכשרה משמעותית בתחום הפסיכולוגי או הסוציאלי ויכול לתת מענה לתלמידים ולצוות אל מול הקשיים והאתגרים הנפשיים המלווים את המסע הלימודי והרוחני.

ואולי, רק אולי, חלק חשוב מהתיקון הוא לא במה שיעשה אותו איש מקצוע בתפקידו, אלא בעצם ההבנה שהרב, המורה או ראש המכינה, גדולים ככל שיהיו, אינו בהכרח הכתובת הרלבנטית הבלעדית לצרכי הנפש של תלמידיו. גם זו אמת חשובה שכדאי שתיאמר בקול.

(בא תשפ"ג)