איזה נוסח – ספרדי או אשכנזי?

בימים הנוראים ההבדלים בין הנוסחים, המנגינות והמנהגים גדולים מאד, והנכונות לוותר על המנהג הרבה יותר נמוכה

כל מוסד חינוכי דתי מתלבט, או לפחות אמור להתלבט, בשאלה מה יהיה נוסח התפילה המקובל במוסד. כבר דובר ונכתב לא מעט על כך שבמוסדות הציונות הדתית התעלמו פעמים רבות מהנוסחים, המסורות והמנהגים שהביאו התלמידים מהבית וניסו להכניס את כולם לסד אחיד, אשכנזי בדרך כלל, מבלי לתת מקום למגוון הקולות והעולמות הקיימים בחברה שלנו. ואף על פי כן, מדובר בשאלה קשה ומורכבת מאד, ולכל אפשרות שנקבל כמוסד חינוכי המבקש לקבוע את מנהגו בנוגע לנוסח התפילה, יש מחיר מורכב ששומה עלינו לחשוב האם וכיצד נרצה להתייחס אליו.

אפשרות אחת היא לקבוע את נוסח התפילה במכינה בהכרעה דמוקרטית על פי רוב התלמידים. לשיטה זו יתרונות ברורים, אך גם חסרונות מובנים וצפויים, כדוגמת החיסרון בכך שאלו הרגילים לנוסח של המיעוט לעולם לא יקבלו ביטוי ומענה בתפילות בבית המדרש של המכינה. מציאות שכזו עשויה להביא לכך שתלמידים המקפידים על הנוסח הזה, מראש יעדיפו שלא לבוא ללמוד במוסד הזה, וכך יישמר לנצח הרוב המקרי של השנים הראשונות.

אפשרות נוספת, שמקובלת במספר מוסדות, היא לקבוע את נוסח התפילה על פי הנוסח של ראש הישיבה או המכינה. ההיגיון בכך הוא שעבור הרב מדובר במקום של קבע, בעוד התלמידים מתחלפים שנה בשנה. ה'צרה' היא שבמכינתנו מכהנים שני ראשי מכינה וכל אחד מאיתנו רגיל לנוסח תפילה שונה, כך שגם דרך זו אינה אפשרית מבחינתנו.

אפשרות שלישית היא לפצל את התפילות למניינים נפרדים על פי נוסחים. גם אם לא בכל תפילה בימי החול אז לפחות בשבתות ובחגים. היתרון בשיטה זו הוא בכך שהיא נותנת מענה מיטבי לכל מנהג ושיטה, אך שוברה בצדה – שכן היא פוגעת בעיקרון הבסיסי של "ברוב עם הדרת מלך" ואינה מאפשרת תפילה משותפת לכל התלמידים יחד. זאת ועוד, שבמוסד חינוכי קטן או בינוני, פיצול הציבור לכמה מניינים יוצר אתגר של ממש בהשגת חזנים, קוראים בתורה, ולפעמים גם מניין בשעת התחלת התפילה.

בנוסף לכל האפשרויות הללו, ניתן גם להכריע שלא להכריע – להימנע מהגדרת נוסח קבוע כמנהג המכינה ולאפשר לכל חזן להתפלל בנוסח אליו הוא רגיל. אף שנראה שאפשרות זו היא המוצלחת ביותר מבין כל האחרונות, גם לה יש מחירים שיש לתת עליהם את הדעת. כך למשל – בחלק מהמנהגים נהוג לומר את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" בתפילת מנחה, בעוד חלק מקהילות ישראל נוהגות לאומרו דווקא בערבית. חוסר עקביות בנוסח התפילה בין החזנים של התפילות השונות, עשוי להביא לכך שידלגו על המזמור בחלק הימים או יאמרו אותו יותר מהצורך בימים אחרים.

מטבע הדברים, המורכבות הגדולה ביותר מתקיימת בימים הנוראים. אם בימי החול ואפילו בשבתות ההבדלים בין הנוסחים קטנים יחסית והוויתור על הנוסח אליו כל אחד רגיל, קל יותר. הרי שבימים הנוראים ההבדלים בין הנוסחים, המנגינות והמנהגים גדולים מאד, והנכונות לוותר על המנהג הרבה יותר נמוכה. מוסדות תורניים רבים בוחרים להתפצל לכמה מניינים בימים אלו, אך הניסיון מלמד שלא תמיד הדבר נותן מענה ראוי לכל התלמידים. כשהייתי בעצמי תלמיד בישיבה, תהיתי במיוחד מדוע חלק גדול מהתלמידים הספרדים ובני עדות המזרח בוחרים לעזוב את הישיבה בימים הנוראים ולנסוע להתפלל בבית הכנסת אליו הם רגילים. במשך שנים ארוכות תהיתי מדוע המניין בנוסח ספרד ועדות המזרח בישיבה לא מהווה עבורם מענה ראוי. רק כשבגרתי הבנתי שחלק ניכר מהם לא נוסעים כדי להתפלל בנוסח של סבא, אלא נוסעים להתפלל עם סבא. ההעדפה לבית הכנסת המשפחתי אינה הקפדה על הנוסח גרידא, אלא רצון להתחבר דווקא בימים הקדושים והמיוחדים הללו אל המעגל המשפחתי הקרוב. את החיבוק הזה, שום מניין ושום נוסח שבו תבחר המכינה או הישיבה לא יוכלו להעניק להם.

סוגיית בחירת נוסח התפילה במוסדות החינוך התורניים היא סוגיה מורכבת וטעונה, וכפי שניסיתי לפרט לעיל, לכל בחירה עשויים להיות מחירים קשים. כמדומני שאין פתרון הרמוני הנותן מענה לכל המורכבויות הללו, ועל כתפיהם של ראשי המוסד מוטלת האחריות לקבל החלטה הנותנת מענה גם למחירים הנלווים של בחירתם, כך שכל תלמיד ימצא את מקומו, את נקודת החיבור שלו ואת הביטוי לעולמו.

(האזינו תשפ"ג)