הרב אילעאי עופרן (רב קבוצת יבנה, ראש מקד"צ "רוח השדה")
אם בבית ובקהילה אין דוגמא אישית משמעותית במה שקשור לתפילה, אין לצפות כי בתי הספר יצליחו לחולל דבר מה משמעותי בגזרה הזו
בשבוע שעבר פרסמתי כאן מחשבות על חינוך לתפילה. נושא שמעסיק אותי מאד הן כהורה, הן כרב קהילה והן כראש מכינה, וכמדומני שכבר כתבתי עליו כאן בעבר מספר פעמים.
באופן לא שגרתי, קיבלתי לא מעט תגובות על הדברים, שגרמו לי להרהר על צדדים נוספים הנוגעים לסוגיית החינוך לתפילה, ולחינוך בכלל.
ילדים הם התירוץ האולטימטיבי. אנחנו מרבים לומר ש"הילדים עייפים" או ש"הילדים רעבים", שהרי כביכול אנחנו המבוגרים, אף פעם לא צריכים באמת לישון או לאכול. מדי פעם אני תוהה ביני לביני, מה עושים הורים כשהילדים גדלים וכבר אי אפשר להשתמש בהם כתירוץ להיחלץ מאירוח מעיק או מהזמנה לא רצויה. נוח לנו לתלות בילדים שלנו את מה שלא נעים לנו לומר בפירוש על עצמנו.
כשאנחנו רוצים לדבר על מה שקשה לנו באמת, אך נבוכים להציג את חולשותינו, אנחנו פשוט מדברים על הילדים. כך למשל שומעים לא מעט על כך שהילדים מכורים למסכים ולא מניחים את הפלאפון מהיד ואין ספור השתלמויות להורים עוסקות בבעיה שיש לנוער עם פורנוגרפיה. כל מי שלא עוצם את העיניים ממש חזק, יודע שעולם המבוגרים מתמודד בדיוק עם אותן בעיות.
נראה לי שסוגית החינוך לתפילה היא דוגמא נוספת לאותו עניין – כל בתי הספר, הישיבות, המכינות והמדרשות מתלבטים בשאלה מה לעשות עם התפילה, כי לילדים ולנוער זה קשה. אך מי שביקר לאחרונה באיזשהו בית כנסת, יודע שהבעיה לא פחות חמורה בעולם המבוגרים.
בכל פעם שמציפה את המגזר סוגיה סוערת הנוגעת לחינוך ילדים, אני שמח על ההזדמנות הנדירה להציץ לעולם הפנימי שלנו. תסתכלו עליהם ותראו אותנו.
הדברים האלו נכונים לא רק על האבחנות והבעיות אלא גם על הפתרונות המוצעים. הרבה ממה שנכון על ילדים (גבולות, אמירות ברורות, אמצעי סינון או עיסוק מעמיק בסוגיות יסודיות) נכון בדרך כלל גם עלינו המבוגרים. מה שמצחיק הוא שתמיד חוזרים בסוף הדיון על מצבם של ילדינו לחשיבותה של "דוגמא אישית". אך כשמבינים ששיחה על הבעיות בחינוך ילדיי היא בעצם שיחה על הקשיים שלי עם עצמי, לא ממש ברור ממי אוכל לקבל דוגמא אישית.
איך חינוך בלא דוגמא אישית, וכפי שאם אני רוצה לחנך את ילדיי שלא לנהוג באלימות, עלי בראש ובראשונה להתנהג כך בעצמי, ורק לאחר מכן לנסות לשוחח איתם או לעודד אותם לדבר הזה, כך לא יעלה על הדעת לדרוש או לצפות מהילדים להתפלל, כשמצבה של התפילה בקהילת המבוגרים כה עגום. מכמה מחנכים בתיכונים שמעתי שכשהעירו לתלמידים שדיברו בתפילה, ענו להם התלמידים – "אבל גם אבא שלי מדבר כל התפילה עם החברים שלו".
ברוב מוחלט של בתי הספר בחינוך הדתי נדרשים התלמידים להתפלל במניין, אך לא יהיה מופרך להניח שרוב ההורים אינם דורשים מעצמם את אותו הסטנדרט. ודאי שלא בחינוך הבנות וכמדומני שגם לא בחינוך הבנים.
לא מזמן אמר לי הורה של תלמיד ברגע של גילוי לב – "הפעמים היחידות בשנה שבהן יוצא לי להתפלל מנחה או ערבית, זה בערבי הורים בבתי הספר של הילדים שלי".
הפער הבלתי נתפס שבין עולמם של המבוגרים לדרישות של מערכת החינוך, הופך את החינוך לתפילה למשימה בלתי אפשרית, שספק אם יש בה טעם ויש לה תוחלת. חינוך אינו מתקיים בחלל ריק, ואם בבית ובקהילה אין דוגמא אישית משמעותית, אין לצפות כי בתי הספר יצליחו לחולל דבר מה משמעותי בגזרה הזו.
את התובנה המחודדת מכולן, אמר לי השבוע ידידי רותם הקשר, מחנך צעיר ומבריק, שמוטרד מאד כמוני מסוגית החינוך לתפילה. בתום שורה של הערות מחכימות ומאירות על הסוגיה, הוסיף רותם שאלה מוחצת, שלדעתו ראוי היה לסיים בה את הטור העוסק בסוגיה זו – "אם אתם רוצים להבין את יסוד הבעיה בחינוך לתפילה, שאלו את עצמכם איך יכול להיות שאתם יושבים עכשיו בבית הכנסת וקוראים את הטור שלי במקום להתפלל?".
(קרח תשפ"ג)
