פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת "ואברהם זקן בא בימים" היא מן הפרשיות הנודעות בספר בראשית. ולוּ בשל העובדה שבקהילות המזרח היא נקראת על ידי החתן בשבת שלאחר חתונתו, ו"שבת חתן", וזו כולה נקראת על שם מילות הפתיחה שלה "שַבָּת ואברהם זקן".
אכן, כמו פסוקים אחרים השגורים על כל פה, מרוב פרסומה אין שמים תמיד לב למשמעותה.
באמת תמהו: מה טעם פותחת פרשת בחירת אישה ליצחק בציון "זקנתו" של אברהם?
ושמא תאמר, שלא ידענו כי אברהם זקן, לא כי: כבר בפרשה הקודמת, פרשת וירא, הכתוב מלמדנו שבלדת יצחק היה אברהם בן מאה שנים. ולא עוד אלא שבראש פרשת וירא מספר לנו הכתוב ש"אברהם ושרה זקנים באים בימים". לשם מה חוזר אפוא הכתוב בפרשתנו ומציין זקנה זו? ומה משמעותה?
יתר על כן: אם כבר כשהיה בן מֵאה היה אברהם "זקן", קל וחומר שכעת, כשלושים וחמש שנה לאחר מכן, יהא זקן מופלג, ומה טעמה של כפילות ציוּן זו?
שאלה אחרת נוגעת לביטוי הכפול "זקן, בא בימים" וההפרש שבין שניהם.
יש מהפרשנים שראו את ציון הדרך הראשון, בפרשת וירא, כציון דרך כרונולוגי, ביולוגי, עובדתי. הא ותו לא. לפי זה היו "אברהם ושרה זקנים" מצד גילם, אך חייהם ומעשיהם היו מלאי פעילות. והא ראיה, שגם בגיל זה הביאו ילד לעולם.
לעומת זאת "ואברהם זקן" שבפרשתנו מצביע כבר על זקנה "תפקודית". לא רק ציון גיל אלא תיאור מצב של לֵאות, שובע, אולי גם אפיסת כוחות (או כדבריו הנוקבים של המדרש: "כאן זקנה שיש בה לכלוכית, וכאן זקנה שאין בה לכלוכית" – בר"ר נט, ו). לפיכך נזקק לסיועו של עבדו, שימצא אישה לבנו ולא הלך לעשות כן לבדו. קודם לכן, אברהם היה זקן רק בגילו, אך מלא מרץ עלומים ועתיר פעילות, משעה שנפטרה רעייתו שרה, "קפצה עליו זקנה".
ברגעי אמת אלה, חושב אדם על כל הדברים שביקש לעשות בחייו וטרם עשה, על חלומות שחלם ולא הגשים, על משימות שהציב לעצמו ולא הספיק לבצען. כ"יידישע טאטע", אב יהודי מסור, מבין גם אברהם שזו אולי ההזדמנות האחרונה שלו לדאוג לנישואי בנו יצחק, רווק בן ארבעים ולהבטיח את המשך מורשתו, קודם שייטמע בתרבות אחרת.
מדרש האגדה פונה לכיוון אחר. לפיו, עד שלב זה בהיסטוריה האנושית, לא ניכר זקן לפני צעיר. כל האנשים שמרו על חזותם הצעירה, ולא היו יכולים להבחין בין צעיר לזקן. לפיכך, היה מי שראה את אברהם, וטעה לחשוב ש"יצחק" הוא, לפי שהיה קלסתר פניהם דומה (כמשקל נגד לליצני הדור שנהיו אומרים מאבימלך נתעברה שרה).
"עד שבא אברהם וביקש רחמים שיהיו מכירים בין זקן לצעיר. וישמע ה' תפילתו, ויקשב ה' בקול בקשתו, וייתן לו שאלתו לעטר את האדם בסימני זקנה, ומימות אברהם ואילך באו סימנים של זקנה ושיבה לעולם, שיכירו בני אדם באנשים כשהם באים בימים, ויהיו מכבדים אותם, זה אחד מן הפלאים שקרו בעולם בימי אברהם" (ל' גינצברג, "אגדות היהודים" ,בתרגום מו"ז הרב מרדכי הכהן, ומקורו במדרשים ובבלי ב"מ פז, ע"ב).
במידה רבה, מהווה גישה זו אנטי-תזה לתרבות האנטי-אייג'ינג בת ימינו. לא מריחת קרם מעכב או מסווה קמטים, לא צביעת שיער, לא ניתוחים פלסטיים להבטחת מראה צעיר, לא "העולם שייך לצעירים", אלא להפך. מתן כבוד לבעלי שיבה. "הגידו כֵּן – לזקן!", תואר כבוד שחכמים דרשוהו בנוטריקון, ראשי תיבות: "זקן – זה קנה חוכמה".
לצד זאת, המונח "בא בימים" מבטא את חשיבותו של כל יום בחיי האדם. בנוהג שבעולם (שאינו רווח כל כך במסורת ישראל העתיקה) נוהגים לציין ימי הולדת לפי שנים. אך המכיר בערכו של הזמן, יֵדע שכל יום – עולם ומלואו הוא. אברהם אבינו "בא בימים", כל יום בעולמו היה מלא במעשים טובים, בעשיית חסד. ולא איבד אפילו אחד מהם להבל ולרִיק.
(חיי שרה תשע"ט)
