נתיב החסד: חני ציפתה לפרי בטן ופתחה גמ"ח בו היא מבשלת לבריתות של נזקקים * מירב הקימה בית מתנות שמפיץ צעצועים ומשחקים ל-20 בתי חולים בארץ * ראובן מגייס תרומות לתפילין לילדי בר מצווה – ולא רק* אנשי החסד
חני מירושלים חיכתה 4 שנים עד שנולדה בתה הבכורה. עוד כשהייתה בטיפולי פוריות, רצתה לפתוח גמ"ח שיעזור לאנשים ויתקשר לציפייה שלה לפרי בטן, אבל לא היה לה רעיון מה לעשות. מה שכן היה לה ברור, כבשלנית חובבת, זה שהגמ"ח יהיה קשור לאוכל. היא שילבה כוחות עם חברתה, שגם היא מצפה לילדים, והן החליטו שהן יבשלו אוכל לבריתות, וייגבו כסף רק על העלויות של החומרים, שבממוצע הן חישבו בכ-17 ₪ למנה.
הברית הראשונה שתרמו הייתה למשפחה מעוטת יכולת. כשהגיעה הפניה חני בדיוק עברה טיפולי פוריות, שאחריהם היה עליה לנוח במשך חמישה ימים, אבל היא החליטה ללכת על זה. "ידעתי שאסור לי להתאמץ אבל לא כל כך האמנתי שהטיפול הזה יצליח", היא מסבירה. "קנינו את הדברים, בישלנו, סחבנו, וזה גם היה כרוך בהמון מתח נפשי. בדיעבד הסתבר שבעקבות הטיפול הזה נכנסתי להריון".
השמועה על הגמ"ח שלהן, חסדי משה, שפעיל כבר 3 שנים, עברה מפה לאוזן. הן לא לוקחות יותר מברית אחת לשבוע, כי שתיהן עובדות במשרה מלאה. הן קונות ומבשלות את האוכל ומוכנות לספק גם כלים חד פעמיים למי שרוצה, במחיר עלות בלבד, או על חשבון תרומות שמגיעות מפעם לפעם, מאנשים טובים, לעתים מזוגות שמצפים לילדים ורוצים לתרום ברית.
מי מבקשים מכן לבשל להם ברית?
חני: "מי שצריך. אין לי קריטריונים. אני לא בודקת שהמשפחה באמת נזקקת, אני לא רוצה לחקור אותם כמה ילדים יש להם ומהן ההכנסות שלהם. בכל זאת, הם צריכים לבוא לקחת את האוכל ממני לילה קודם, ולדאוג למלצרים, ורוב האנשים שמזמינים ממני לא לוקחים מלצרים אלא מגישים לבד, אז מדובר באמת באנשים נזקקים. אנחנו גם מגבילות את הגמ"ח לעד 50 מנות לאירוע, ולרוב מי שעושה ברית גדולה זה לא מישהו שנזקק לגמ"ח, אז זה מסנן את האנשים בין כה וכה.
"פונות אלינו בעיקר משפחות ברוכות ילדים, שאצלן הסבא והסבתא כבר לא משלמים את הברית, וכשזו הברית החמישית או השישית שלהם, באמת אין להם איך לשלם עליה. היום מינימום של ברית באולם הכי פשוט עולה 50 ₪ למנה. זה משמעותי לאנשים".
כמה שעות את משקיעה בזה בשבוע?
"בכל שבוע זה לוקח לנו בערך יומיים של עבודה, שאנחנו מתחילות אחר הצהריים – יום לקניות וארגונים ויום לבישולים", היא משיבה.
לחני נולדו שתי בנות ב"ה, אך חברתה עדיין מצפה לילדים, והן מתכננות להמשיך את הגמ"ח גם אחרי שבעז"ה היא תיפקד. "אני רוצה להמשיך כל עוד אני יכולה. פתחתי את הגמ"ח לאו דווקא כדי שאזכה לישועה, אלא כי רציתי סיפוק. לפני הילדים היום שלי היה משעמם, אבל גם היום אני רוצה להמשיך עם הגמ"ח, כי אני מאמינה שזה טוב לעשות עוד משהו כזה בחיים, חוץ מעבודה וילדים, וזה באמת גמ"ח שכיף לעשות אותו", היא משתפת.
אני לא בודקת שהמשפחה באמת נזקקת, אני לא רוצה לחקור אותם – כמה ילדים יש להם ומהן ההכנסות שלהם. רוב האנשים שמזמינים ממני אוכל לברית הם אנשים נזקקים
מגפה של מתנות
יאיר הולנדר, ילד יפיפה, טבע בחצר ביתו כשהיה פעוט. בנס גדול, ב"ה, הוא נשאר בחיים, אך נותר עם פגיעה מוחית מאוד קשה. מירב הולנדר, אמו, נזכרת ברגעים שאחרי: "כשזה קרה, התאשפזנו בשניידר למשך שלושה חודשים ופשוט נדהמנו מכמות החסד והנתינה שפגשנו בבית החולים – נשים שהגיעו בכל בוקר לחלק אוכל ושתיה, נערים שבאו לנגן ולשיר, ועוד. בעיקר הדהים אותי כשיום אחד נכנסה מתנדבת עם עגלה מלאה מתנות חדשות וחילקה לכל ילד מתנה – זה דבר שמאוד הפתיע אותי, לא ציפיתי שבבית חולים יחלקו מתנות בחינם".
כשיאיר השתחרר מבית החולים, מירב הרגישה שהיא גם רוצה להיות שותפה לנתינה הזו, ושאלה את בית החולים שניידר איך אפשר לעזור. הם סיפרו לה על חדר המתנות שיש להם בבית החולים, אליו הם מזמינים ילדים מאושפזים לבחור מתנה – ילדים לפני בדיקה, לפני ניתוח או טיפול קשה, או ילדים שיש להם יום הולדת, יכולים להגיע לחדר המתנות ולבחור מה שהם רוצים.
מירב מתארת: "הם אמרו לי שנכון לרגע זה החדר די עלוב ואין להם כל כך מה לחלק לילדים, ואני הבטחתי שבעז"ה החדר יתמלא. כתבתי וואטסאפ לקהילה בפתח תקווה וביקשתי לתרום מתנות חדשות. הסברתי שהמתנות לא צריכות להיות עטופות- כי כל הרעיון הוא שהילד יבחר את המתנה, ושלחתי את ההודעה לחמש קבוצות שהיו לי אז בוואטסאפ. באורח פלא ההודעה הזאת הסתובבה בכל הארץ והכתה גלים וכבר למחרת הגיעו לשניידר המוני אנשים וחברות צעצועים ומילאו את החדר במתנות וצעצועים. התנועה הזאת נמשכה ימים רבים עד ששניידר ביקשו ממני לעצור את ה'מגפה' של המתנות כי כבר אין להם מקום…".
כשמירב ראתה את השפע הגדול של המתנות שלא פסק להגיע, והבינה שבבית החולים שניידר כבר לא יכולים להכיל אותן, היא ביקשה מהם רשות לתרום מתנות לעוד בתי חולים בארץ והם נתנו לה את ברכת הדרך. המתנות עברו לקומה בעסק של אלי, בעלה, 'פלאנט', ומשם היא החלה לנהל את כל האופרציה: ארגזי המתנות הועברו למקום זה, והיא נסעה לכל בתי החולים בארץ וסיפרה להם על הרעיון של חדר מתנות, וכולם נרתמו מיד.
יש ערך נוסף וחשוב ביותר לחדר מרוכז של מתנות בבתי חולים, אותו היא מסבירה לנו: "אני יודעת שאנשים מאוד אוהבים לחלק בעצמם את המתנות, אבל נוצר חוסר פרופורציה מאוד גדול – ילד יכול לקבל ביום אחד עשר מתנות וילד אחר אפילו לא אחת, ולא תמיד המתנות מתאימות. הרעיון של חדר מתנות זה שגם הצוות הרפואי יכול להשתמש בו; הם מחלקים את המתנות בזמנים הנכונים וזה מאוד עוזר להם להמשיך את העבודה שהם עושים".
אני יודעת שאנשים מאוד אוהבים לחלק בעצמם את המתנות, אבל נוצר חוסר פרופורציה מאוד גדול – ילד יכול לקבל ביום אחד עשר מתנות וילד אחר אפילו לא אחת, ולא תמיד המתנות מתאימות
סנטה קלאוס יהודי
בעקבות ההיענות הגדולה, מירב שיפצה את המקום וקראה לו 'בית המתנות של יאיר'.
מירב: "זה מקום צבעוני ושמח, הוא ממש כמו בית. אנשים פרטיים וחברות צעצועים תורמים מתנות אלינו, ומבית המתנות אני שולחת פעמיים בחודש מתנות ומארזים לעשרים בתי חולים בארץ. אנשי קשר מכל בתי החולים שולחים לנו רשימות מפורטות של המתנות שחסרות להם, צוות המתנדבים אורז הכל בארגזים, ועל כל ארגז כתוב לאיזה בית חולים הוא שייך, וג'ונסון מדיקל אימצו אותנו והם משנעים אותם לכל בתי החולים בארץ".
זו לא הנצחה, אבל מה עושה לך העובדה שהפרויקט על שמו של יאיר?
"נכון. באופן אוטומטי חושבים שאם קראנו לבית המתנות על שם יאיר סימן שיאיר לא בחיים, אבל בחזית של בית המתנות ובכל מקום אני כותבת שזה לרפואת הבן שלנו יאיר, וזה מרגיש כמו הדים כאלה שיאיר עושה. יום אחד אמרתי ליאיר – 'אתה יושב פה ולכאורה לא עושה כלום, אבל אתה צריך לראות איזה הדים ואיזה מעגלים אתה יוצר'. סיפרו לי שיש ילדים שמקבלים את המתנות בבתי החולים ואומרים 'יש, קיבלנו את המתנות מיאיר'", היא משיבה, ומוסיפה: "כיף לי שיאיר מחובר למתנות, שיאיר מחובר לחלק שמח ולא חס וחלילה לחלק עצוב. הוא ילד שמחלק מתנות".
כמה שעות בשבוע את משקיעה בזה?
"הימים הפעילים שלנו הם שלישי וחמישי אחר הצהריים. המון אנשים מגיעים לבקר ולראות את המקום, גם לתרום וגם להיתרם. אנחנו גם מזמינים משפחות שאחד מילדי המשפחה מאושפז להגיע כדי שגם האחים יבחרו מתנות, ואנחנו משתדלים גם לתת לאמהות איזו מתנה. מעבר לשעות הצהריים יש קבוצות שמגיעות בבקרים, ובנוסף אני הולכת לכל מיני מקומות לספר על פרויקט המתנות. הכל כיף וקורה בזרימה טבעית, ולאן שזה לוקח אותי אני הולכת עם זה".
מירב מתארת שעל כל מתנה בבית המתנות אפשר לספר סיפורים, אבל יש מתנות שיצרו יוזמות של ממש, כמו זוג מלוד שאיבדו את התינוק שלהם, ישי, כשהיה בן חצי שנה, והיה ברור להם שביום ההולדת שלו הם רוצים לעשות משהו משמעותי, ולא רק להתאבל, והגיעו לבית המתנות עם המון רצון טוב. מירב סיפרה להם שהרבה פעמים משפחות מגיעות לבתי חולים עם תינוקות ושוכחות בקבוק, מוצץ או חיתול, והם החליטו להכין מארזים לתינוקות בבית המתנות. כבר 5 שנים שהם עושים את זה, כיום עם 3 הילדים שנולדו להם מאז, והמארזים לזכרו של ישי מגיעים לכל בתי החולים בארץ ועוזרים להורים רבים.
כך גם עם יוזמות של מארזי הפתעות קטנות שמכינים בבת מצווה, בר מצווה, או באירועי שמחה – או אבל – אחרים, יוזמות שממשיכות להתפתח גם היום ומשנות לחלוטין את החוויה של הילדים המבוהלים שמגיעים לבית החולים.
מירב מסכמת: "יש לנו עם נפלא שבכל פעם שצריך אותו הוא מושיט את היד ופותח את הלב, ובית המתנות קיים בזכות פתיחת הלב הזו. אנחנו פתוחים כבר 10 שנים ומצליחים לשלוח ל-20 בתי חולים מתנות בזכות הנתינה המיוחדת הזאת של העם שלנו. אני מזמינה את כולם לבקר בבית המתנות ברחוב הבטחון 4 בפתח תקווה, בימים שלישי וחמישי, בתיאום איתנו; 052-6162233".
150 תפילין בשנה
לראובן גור אריה יש מעין תחושת שליחות פנימית שקושרת אותו ברצועות לתפילין. לאחר שאביו עליו השלום ברח מהנאצים ונאלץ להיפרד מאמו ומאחותו, הוא מיעט בקיום מצוות. עד היום ראובן מרגיש שהוא צריך לעסוק במצוות תפילין כדי 'להשלים' את הימים שבהם אביו ז"ל לא הניח בהם תפילין.
זה התחיל כשחבר שלו שלימד ילדים לבר מצווה בדורה, שכונת מצוקה בנתניה, פנה אליו ואל חבר נוסף וסיפר שאין לילדים הללו כסף לתפילין, וראובן וחברו גייסו עבורם את הסכום הנדרש.
הם המשיכו בפועלם, ובשלב מסוים שמוליק מאירוביץ וראובן חברו והחלו באיסוף תרומות לתפילין לנזקקים. "התחלנו משקית ניילון שהיינו אוספים בתוכה כסף, רוב הזמן זה היה כסף שלנו, והיינו קונים תפילין לילדי בר מצווה, ולאט לאט הצטרפו אלינו עוד אנשים והגענו להיקפים של לפחות 150 זוגות תפילין בשנה", ראובן נזכר. "לפני 7 שנים, כשזה נהיה גדול עלינו, הקמנו עמותה בשם 'תקוות עולם', בה אנחנו עושים במקביל שלושה דברים – גיוס של תפילין, תמיכה בחיילים בודדים, וגם הרצאות ושיחות במוסדות חינוך בנושא של מלחמה בהתמכרויות".
אתם אוספים רק כספים ולא תרומות של תפילין?
"הייתה תקופה שניסינו לקחת תפילין יד שניה אבל זה בעייתי, גם כשהן חדשות, כי אנחנו לוקחים לבדיקה כל זוג תפילין שמגיע וזה גם עולה כסף. אני מעדיף תפילין חדשות שאני יודע מה הרקע שלהן", הוא משיב.
איך מגיעים אליכם?
"מגיעים אלינו מפה לאוזן. אנחנו בדרך כלל משתדלים שהילד לא יידע שהוא קיבל את התפילין בתרומה, ולכן אנחנו מבקשים שההורים ישתתפו בסכום סמלי, וגם כדי שההורה שאין לו והוא מתאמץ מדם ליבו להביא את הכסף לתפילין – יהיה מחובר למצוות תפילין".
כמה שעות בשבוע אתה משקיע בזה?
ראובן: "לאשתי אני אומר שאני משקיע שעה בשבוע, במציאות אני משקיע לפחות 3-4 שעות ביום… משקיעים בזה המון זמן, אנרגיה ודלק; יש איסוף תרומות, צריך לדבר עם אנשים, לאסוף את התפילין, לפעמים צריך לסדר את התפילין ועוד – אבל זה עושה לי את היום.
"יום אחד התקשרה אלינו אישה שסיפרה שהיא רוצה לתרום תפילין חדשות ומאוד יקרות, וחשוב לה שהן ייתרמו לחייל דתי. אמרתי לה שאני לא יכול להבטיח את זה, והיא הסכימה. הלכנו לאסוף את התפילין ממישהו בבני ברק. מתברר שהאישה הזו קנתה תפילין לבר המצווה של הילד שלה, והילד נפטר ואפילו לא זכה להניח את התפילין האלה. שבוע לאחר מכן, לוחם צה"ל, בחור דתי שהתפילין שלו נדרסו על ידי טנק ולמשפחה שלו אין כסף, הגיע אלינו וביקש תפילין, והבאנו לו את התפילין האלה והצלחנו לספר לאישה הזו שהתפילין הגיעו בדיוק למה שהיא תכננה. יש המון סיפורים מרגשים ב"ה", הוא מסיים.
אישה תרמה תפילין חדשות ומאוד יקרות של בנה שנפטר, והיה חשוב לה שהן ייתרמו לחייל דתי. שבוע לאחר מכן, לוחם צה"ל דתי שהתפילין שלו נדרסו על ידי טנק ולמשפחה שלו אין כסף, הגיע אלינו
(וילך תשפ"ב)