מיהו ה"עבריין" שאליו מכוונת האמירה בליל "כל נדרי"?

יש בבית הכנסת, "מקדש מעט", הלכות הרבה. מרכזיותו של בית הכנסת בעולמה של יהדות – הן זו המסורתית, והן זו בת ימינו – אינה צריכה לפנים. מימים קדמונים, היה בית הכנסת סמל, אות ומופת ל"רשות רבים יהודית", שהנכנס אליה – הריהו חלק מהכלל, ואילו המוּדר הימנה – כגון מי שנודה או הוחרם – נותר נבדל ופרוש מן הקהילה כולה.

אם בכל השנה משמש בית הכנסת מרכז לחיי קהילה יהודיים, בחגים בכלל ובימים הנוראים  בפרט, על אחת כמה וכמה. אשר על כן, יש חשיבות מיוחדת לשאלה האִם, ועד כמה, אכן פותח בית הכנסת את שעריו בפני ה"אחֵר" (במשמעותו הרחבה של המונח), בפני כל אותם אנשים שאינם משתייכים, מרצון או בעל כרחם – מבחינה מעמדית, חברתית או כלכלית – ל"גרעין העילית" של הקהילה: נשים, ילדים, אנשים עם מוגבלות, אנשים שאינם שומרי מצוות, חולים, זקנים, וכיוצא באלה.

אחת ההכרזות יוצאות הדופן שנקראות בקול גדול בבית הכנסת, נאמרת מכוחה של מסורת רבת שנים, בת כשמונה מאות שנה, בתחילת יום הכיפורים, ומתירה, כביכול, לקהל הנוכחים "להתפלל עם העבריינים".

מיהו אותו "עבריין" שהציבור זקוק ל'היתר' כדי להתפלל עמו, ומה טעם זקוק הוא ל"היתר" מיוחד לבוא בשערי בית הכנסת? ולמה קבעו הכרזה זו דווקא במועד זה ולא בכל ימות השנה? מדוע היא מנוסחת בניסוח משפטי-הלכתי מובהק, "על דעת המקום ועל דעת הקהל", הרווח בהלכות נדרים?

ההכרזה הנזכרת צמודה לאחת התפילות הידועות ביותר בסדר התפילה היהודי: "כל נדרי". קולמוסים רבים נשתברו בדבר תולדותיה של "התרת נדרים" זו, מקורה וטעמה. ככל הנראה מקורה קדום ביותר, אולם קשה להגדירו במדויק. בתלמוד הבבלי (נדרים כג, ע"ב), נזכר רמז למנהג התרת הנדרים דווקא בראש השנה: "הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר 'כל נדר שאני עתיד לידור – יהא בטל', ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר".

מדברי התלמוד עולה שלא כל אמוראי בבל הסכימו למנהג זה, שנתן לגיטימציה לבטל נדרים כלאחר יד, בדיבור פה בעלמא. ועד כדי כך הגיעו הדברים, שאחד האמוראים גזר מעין "צנזורה" על חברו, והתרה בו לבל ידרוש על נושא זה בפומבי, כדי שלא ינהג העם קלות ראש בנדרים. גם בתקופה שלאחר מכן, יש שיצאו נגדה בחריפות, ויש שאימצוה בחום, אבל ברבות השנים הייתה לחלק בלתי נפרד מתפילות היום. לימים, הועתק מועד ההצהרה מליל ראש השנה לליל יום הכיפורים. הד לכך מצוי כבר בפיוטיו של רבי אלעזר בירבי קליר, שחי, ככל הנראה, בארץ ישראל במאה השביעית.

כבר ב"ספר הישר", מבית מדרשו של רבנו תם, בן המאה ה-12, הועלתה תמיהה על העתקת מועד ההצהרה, והעלה שני נימוקים אפשריים: "משום שיום הכיפורים בטל מכל מלאכה ויש בו התכנסות-רבתי, וסמוך הוא לראש השנה; ופעמים שיום הכיפורים נקרא ראש השנה, כמו שנאמר ביחזקאל (מ, א) 'בראש השנה בעשור לחודש', איזו שנה שראש השנה שלה בעשור? הוי אומר: זה יובל". אכן, גם באלה אין הסבר מניח את הדעת להעתקת המנהג.

נוסח ההצהרה, "על דעת המקום, ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" נהוג כיום הן בקהילות האשכנזים, הן בקהילות ארצות המזרח. אכן, בעוד ששורשיה של אמירת "כל נדרי" עתיקים ביותר, היתר התפילה "עם העבריינים" מאוחר לה, וכפי שהראיתי במקום אחר, ראשיתו במקורות אשכנזיים ופרובנסליים למן המאה הי"ג ואילך.

טעמים שונים ניתנו בהכרזה זו. מסורת עממית ידועה קושרת אותה – יחד עם התרת הנדרים כולה – לאנוסי ספרד. לפי מסורת זו, נאמרה תפילה זו ב"מניינים", שארגנו האנוסים בליל יום הכיפורים, ובה ביקשו שיקבל הקב"ה תפילתם, גם אם כל השנה נראים הם כ"עבריינים". ונשאר נוסח זה בעינו, שכן גם בימינו בליל יום הכיפורים באים לבית הכנסת יהודים שאינם שומרים מצוות כל השנה, להתפלל עם קהל ישראל שומרי מצוות; ולמצער, נוסח זה נותר כזכר לאותה תקופת שמד קשה בתולדותינו. בסיסה ההיסטורי של מסורת עממית זו רעוע ביותר שכן היא מופיעה לראשונה כבר במאה הי"ג, ודווקא באשכנז ובפרובנס, בדברים המיוחסים למהר"ם מרוטנבורג.

הסבר אחר מנסה לעגן את מקום המנהג בתפישה שלפיה ביום כיפור זכאי כל אדם להיות חלק מקהל ישראל, אפילו עבר עבירות שבין אדם למקום, או שעבר על עבירות שבין אדם לחברו ופייס אותו.

מיהו ה"עבריין" שאליו מכוונת האמירה בליל "כל נדרי"? בהצהרה עצמה אין כל רמז לכך, אך אפשר שכיוון מסוים לאיתורו ניתן למצוא מתוך התחקות אחר גלגולי המונח "עבריין" וההקשר המסוים שבו הוא מופיע בענייננו.

בספרי התפילה ובדברי הפרשנים לא נתבהרה מיהותו של "עבריין" זה. האמנם הכוונה לכל עובר עבירה שהיא, או שהכוונה היא לבעלי עבירות מסוימות דווקא?

בספר המרדכי למסכת יומא (סימן תשכה), תלמיד המהר"ם מרוטנבורג, שלא אחת משמש מקור נאמן ומעיין לא אכזב לתורת חכמי אשכנז, יש רמז מסוים. וכך הוא כותב: "ונכנסים לבית הכנסת, ומתירין חרם להתפלל עם כל איש אשר עבר על גזירת הקהל אפילו אינו מבקש שיתירו לו. שאמר רבי שמעון חסידא (כריתות ו, ע"ב), "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל – אינה תענית, שהרי חֶלבנה [=אחד מסממני הקטורת] ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת".

אפשר אפוא שהבלטת הדין קשורה לניסיון להגן על מעמד תקנות הקהל ולעגנן טוב יותר באמצעות סנקציות, והיקרותו דווקא במרחב האשכנזי-פרובנסאלי עדיין טעונה ליבון.

אפשר שמקומה וזמנה של לידת מנהג זה עשויים להסביר גם את טעמו. באופן כללי, ניכרו חכמי אשכנז הראשונים – ובעיקר "חסידים" שבהם, שנמנו על חוגו של רבי יהודה החסיד –  ביחסם המקל כלפי ה"אחֵר". בעוד שבקהילות אחרות, נטו לעתים להדירו מחיי הקהילה, עשו חסידי אשכנז מאמצים רבים להכילו בתוכה.

המטוטלת של יום הכיפורים נעה בין וידויו של היחיד לבין תפילתם של הרבים. הכללת ה"עבריינים" בתוך הציבור מבטאת את ערך ה"יַחַד", שראוי להבלטה יתרה גם בימינו.

ויפים לכאן דברי הכהן הגדול מאחיו, בעל "אורות התשובה", הראי"ה קוק, שכתב באגרותיו, בהתייחסו לאתגריה של תנועת "אגודת ישראל": "אסור לנו להפריד ולפרר. אסור לנו לומר: זה שלנו ואנו דואגים עליו, וזהו לא שלנו. כשנעסוק לפעמים בפרטים בודאי נַפְלֶה בין איש לאיש ובין סיעה לסיעה לפי ערכם, אבל כשאנו מתרוממים אל התוכן היסודי הכולל הכל, אין אנו רשאים להבדיל בו בין טובים לרעים. ועל דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מוכרחים להתפלל עם העבריינים".

היתרם של הראשונים – "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", הפך אצל הכהן הגדול, סניגורם של ישראל, להכרח ממשי: "אנו מוכרחים להתפלל עם העבריינים". ונקל לשער, כפי שעולה מהקשר הדברים, שדברי הראי"ה לא נאמרו בחלל ריק אלא כוונו לשותפות הגורל והייעוד שבין חובבי ציון ואנשי ארץ ישראל, שומרי מצוות ושאינם.

ומוסיף הראי"ה, ש"להתפלל עם העבריינים" אין פירושו רק תפילה עמם, בצוותא חדא, אלא גם עליהם: "להתפלל, כלומר: לדרוש בלב ונפש את שלום הכלל כולו וישועתו, במובן היותר רחב, והכלל כולל את הכל, זרע אדם וזרע בהמה".

סוף דבר הכל נשמע: עבודת יום הכיפורים, אי אפשר לה שתהא שלמה בלי עבודת היחיד והיחד כאחד. ובא זה ולימד על זה, היו לאחדים בידינו.

(וילך תשפ"ג)