פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". וגם כאילו הוא יצא ממנהרות חמאס בעזה. מוכה וחבול, מעונה ופגוע. "חובת ראייה" זו הועצמה עוד יותר בדברי הרמב"ם ונוסחו ("חייב אדם להראות את עצמו") ומקבלת משמעות חדשה, מצמררת.
כאשר נחוג את חג החירות השנה, נזכור את אחינו ואחיותינו, הן אלה שעודם שבויים וחטופים בשבי חמאס, יותר מ-550 ימים(!), שנמשיך לייחל ולהתפלל לשובם, והן אלה שיצאו "משם" אך עודם פצועים, בגופם ובנפשם, שכולים וכואבים או עקורים מבתיהם.
חכמינו לימדו אותנו ששעבוד ויציאה לחירות אינם רק מאורעות עבר. הם תופעות הווה, מתמשכות והולכות, הפושטות צורה ולובשות צורה "בכל דור ודור" ויוצרות חובה גם בהווה, בימינו – ולימינו. ודומה שלא לחינם הציווי ל"זכור" את יציאת מצרים, ולא פחות הימנו "וזכרת כי עבד היית במצרים", מהווה בסיס לעשרות מצוות יסוד בעולמה של תורת ישראל.
אכן, "שמחה רבה שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא". אך שמחה יהודית אינה שלמה אם האדם אינו משתף עימה לא רק את בני משפחתו-שלו, אלא גם את כל "בני משפחתו של הקב"ה", העבד והאמה, הלוי והגר, היתום והאלמנה. רעיון זה מגולם כבר בפסוקי המקרא וקיבל ניסוח נוקב בדברי הרמב"ם (סוף הלכות יום טוב ו, יז-יח): "…וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה, הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט) 'זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם', ושמחה כזו קלון היא להם…".
אמור מעתה: לפי הרמב"ם שמחה שאין שותפים לה גם "האומללים, העניים ומרי הנפש" (ודוק: מר נפש עשוי להיות גם אדם רב הון, אבל בודד גם במועדיו גם כל השנה) – "עבירה שיש עמה קלון" היא, ביטוי חריף שאינו שכיח לגבי עבירות אחרות. אדם מישראל אינו יכול לחוות משמעותה של חירות כשהוא לבדו או שוכן בחיק משפחתו החמים. על מנת לקיים את המצווה כראוי, עליו לתת ליבו ודעתו לסובבים אותו. לאחיו ואחיותיו די בכל אתר ואתר, ולעולם כולו. מסיבה זו נפתח "סדר" ליל פסח, אחד המאורעות המרכזיים במעגל השנה היהודי, בקריאה לכל "דיכפין" שיבוא ויחוג עימנו.
גם קריאת "הא לחמא עניא", אחד הטקסטים הקדומים של ליל הסדר, מבטאת רעיון זה. שיאה בקריאה הגדולה: "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין, השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל". וכאן הבן שואל: מה טעם אנו אומרים נוסח זה גם כשאנו יושבים על אדמתנו, בארץ ישראל, בני חורין במדינת ישראל? האם אין בכך אמירת דברי שקר ח"ו? ותירצו חכמים: לא ולא. פירושם של משפטים אלה מבטא את האחווה והערבות ההדדית שמשמשים אבן פינה ויסוד מוסד בתורת החירות היהודית: "השתא עבדי" – גם השנה יש עדיין יהודים שהם 'עבדים'. חלקם עבדים במשמעות הפיזית הפשוטה, נאנחים ונאנקים תחת עול שוביהם, נתונים בצרה ובשביה, באפילה ובשעבוד. וחלקם 'עבדים' לכספם וזהבם. כלפי אלה ואלה אנו מתפללים: השנה הם עבדים, אבל בעזרת ה' יתברך, בשנה הבאה יזכו ויצאו כולם לחירות ויהיו בני חורין אמיתיים. הוא הדין להמשך הקטע: "השתא הכא", גם השנה יש הרבה יהודים הנמצאים בגולה ובגלות, מאונס או מרצון, אבל בשנה הבאה – "בארעא דישראל!", מי ייתן שכולם יהיו עימנו כאן, בארץ ישראל.
הפילוסוף היהודי הדגול, עמנואל לוינס (1995-1906), פירש בדרך מקורית, כדרכו ובהתאם לגישתו, את המימרה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו". לדבריו, "את עצמו" – לא שלו, אלא את "עצמו של חברו". רוצה לומר: אַל לְךָ להסתפק רק בראייה חיצונית של חברך, להביט בעיניו הכחולות או ברעמת שערו המסולסלת. מוטלת עליך חובה להכיר ולהעריך את "עצמיותו", את מהותו ואישיותו. לדידו של לוינס, חובה זו היא חלק בלתי נפרד מ"חובת הראייה" המאפיינת את חגי ישראל כולם. מכוחה, צריך גם ה'אַחֵר' להיראות כל העת. ולא באופן חלקי אלא בשלמותו. "יראה כל זכורך", עליך לראות את כל עולמו של האחר, ולא רק חלק ממנו.
ביטוי דומה לכך ניתן בדברי פרשנים שביקשו ליתן טעם במשנת אבות, המצווה אותנו "והווי דן את כל האדם לכף זכות". לפי פרשנותם, שנאמרה על דרך הדרוש, עליך לראות את "כל האדם" בשלמותו, ולא להתמקד רק במקצת תכונותיו השליליות, או בכשליו וחסרונותיו. אם כך תעשה, מובטחנו שתדון אותו לכף זכות.
בתורת החירות היהודית, אדם מישראל אינו רשאי להישאר אדיש לנוכח מעשי עוול, שעבוד ואפליה. עליו להיות מודע לנעשה סביבו, לזעוק, לחשוף את הרֶשַע, להתקומם נגדו ולפעול למען תיקונו של עולם. זעקה זו חייבת להיות בקול גדול, צלול וברור. לא לחינם הדגישו כבר ראשונים את ביטויי אי האדישות, הזעקה והצעקה שמופיעים תדיר הן בתיאור שעבוד מצרים במקרא, הן בסיפור הגאולה.
ראשית היחלצותו של משה רבנו לגאולת עמו הייתה בהיחלצותו ל"הציל עשוק מיד עושקו" (ולא פעם אחת אלא שלוש: בראותו איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, בראותו שני אנשים עברים ניצים ובסיועו לבנות מדיין). ביטוי לכך ניתן גם בהגדה של פסח: "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ – וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ, וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנו". בצעקה ובזיכרון אחינו ואחיותנו – סוד הגאולה.
