אחד היה אברהם: מעט על מו"ר רבי אברהם שפירא זצ"ל

הרב פרופ' נריה גוטל

נער צעיר הייתי, כבן 15, תלמיד שיעור ב' בישיבת 'קול תורה' (לצעירים), כאשר נחשפתי לבקיאותו המפליאה של מורי ורבי – לימים – הגאון רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא זצ"ל, שזה עתה מלאו ט"ו שנה להסתלקותו. כמנהג גוברין יהודאין, נוהג היה אבא שליט"א לקחת אותנו איתו לביקור-חג אצל רבותיו, ואחד מהקבועים שבהם היה ר' אברום.

היה זה אחד מימי חול המועד סוכות, בדיוק יום למחרת ביקור החג שערכנו – תלמידי אותו שיעור ב', אצל הר"מ שלנו. וזאת לדעת: ר"מ זה היה תלמיד חכם מופלג, בריסק'ר אמיתי, למדן גדול, פדגוג מצוין ומחנך נפלא. בביקורנו בסוכתו הוא איתגר אותנו בשאלה שהעסיקה אותו: האם חייבים היו כהני המקדש לישב בסוכה בשעת אכילתם את הקרבנות, שהרי אסור להקים במקדש שום מיבנה, ואפילו לא מיבנה זמני (בבלי עירובין קד ע"א ועוד)! משלא השבנו – כמובן… – הוא הפציר בנו שבמהלך החג, כאשר מן הסתם נפגוש תלמידי-חכמים, נשאל אותם, והוא ישמח לקבל מענה עם שובנו ללימודים אחרי החג.

למחרת הגענו לר' אברום, ואותה שעה ישב הרב לבד בסוכתו. הרב שאלני למקום לימודיי, ואחר שהשבתי, שאלני בחביבות: נו, ומה חידשתם, ובאיזו סוגיה אתם אוחזים? אמרתי לעצמי: הנה נקרתה לפניי הזדמנות מעולה, להעלות את השאלה שהר"מ התקשה בה, וכך עשיתי.

לא חלפה ולו גם שנייה, ומייד פסע ר' אברום 5 צעדים מהסוכה לסלון ביתו, פתח את מסכת ערכין והקריא לנו מהאמור שם (ג ע"ב) מפורשות: "הכל חייבין בסוכה, כהנים לוים וישראלים… פטירי בשעת עבודה, בלא שעת עבודה חיובי מיחייבי". כך! תשובה על אתר מושטת בקנה.

כמובן שבשובנו ללימודים הצגתי את הדברים – בשם אומרם – לר"מ, שהיה אחוז התפעלות. אגב, כמה שנים יותר מאוחר, באחד מכינוסי 'עטרת כהנים' שמעתי שיעור מפולפל בנדון זה מתלמיד חכם בני-ברקי חשוב, אשר לפי שעה גם ממנו נתעלמה סוגיה זו. משהעמדתי אותו עליה אחרי החג, הוא זיכני במכתב חשוב. ללמדך שאין יד הכל ממשמשת במסכת ערכין, בוודאי בקישורה להלכות חג הסוכות שאינן מעיקר עניינה כלל ועיקר.

ולא בזיכרון בקיאותי גרידא התעטר ר' אברום, אלא ביכולת הסקה עיונית מאותה בקיאות. דוגמה לדבר: שנים אחרי כן התקיים בבית הדין דיון בשאלת חיובו של בעל לא רק במזונות אשתו אלא גם בהוצאות המשפט שנאלצה האשה להוציא כדי לזכות באותן מזונות. נחלקו בדבר דיינים, ור' אברום הכריע שחייב הבעל גם בהוצאות המשפט. וזאת מנין לו? ובכן, ראיה לדבר הוא הביא מהלכות… קרבנות! מסוגיית בבא מציעא (קד ע"א) הוא הסיק שבעל חייב לשאת בכל הוצאות הקרבנות שהאשה חייבת להביא לבית המקדש – הישירות והעקיפות, ואם כן כך הוא הדין הוצאות המשפט. מקרבנות – למזונות, ממרחק הביא לחמו.

לאמתו של דבר, יותר משהיה ר' אברום בקי עצום – ולא רק בספרות התלמודית אלא גם בספרות הפרשנית הקדומה והמאוחרת, פוסקים ושו"תים, ספרי מנהגים ועוד – הוא היה "מעיין" גדול. כל מי שנחשף לארבעת כרכי "מנחת אברהם" נוכח לדעת שזה אינו חיבור "למתחילים". זהו חיבור שמחייב "החזקת ראש". הכתיבה צפופה ודחוסה, אין לה מבואות ולא הקדמות, והיא חותרת מיידית ל"נקודה" בעמקות גדולה.

מעניין להשוות זאת ל"חוג" נפלא שהתקיים אחת לשבוע בביתו של ר' אברום משך שנים רבות. ברוב ימות השנה ההתכנסות הייתה סביב עיון בקצות החושן, ולקראת הימים הנוראים – רמב"ם הלכות תשובה. אלא שתנאי אחד היתנו האברכים והבחורים שהיו מגיעים לחוג: "אסור" לרב להתכונן. הלימוד צריך להיות משותף, ראשוני וספונטני. כך זכינו לראות את הרב בשלבי היצירה. האמת היא שמעולם לא הספקנו יותר משורות ספורות, והיו שם רעמים וברקים והרבה ניצוצות, כאשר הרב מפליא בהברקותיו.

שמא תאמר שהיה זה רב שסגור בארבע אמותיו, שפניו חמורות סבר, שקשה להגיע אליו – לא מיניה ולא מקצתיה. לא זו בלבד שבת-שחוק הייתה נסוכה תדיר על פניו, אלא שהוא היה איש שיחה מאוד נעים, שופע סיפורים כרימון, חד-מחשבה שצופה צעדים רבים קדימה, מצוי בהוויות עולם הזה לא פחות מאלה של "עולם הבא", נגיש לצעירים ולמבוגרים, לרבנים ולאנשי ציבור, לשועי עולם ולהדיוטות, ולמי לא.

ואולי הפלא הכי גדול הייתה הצלחתו המרשימה כרב ראשי. מחד גיסא, "ירושלמער" לא צעיר, כזה שסגנון דיבורו אינו קל, לא "דרשן" ולא "נואם", ושמרן בהשקפתו. לדיין ולראש ישיבה אין אלה בהכרח חסרונות, אך לרב ראשי? והנה, מאידך גיסא, עובדה היא שר' אברום נימנה על הרבנים הראשיים היותר מוצלחים שידענו: מנהיג, משפיע, מעורב, פוסק, יוזם, מוערך גם בארץ וגם בתפוצות. "גדול" אמיתי.

זכינו. חבל על דאבדין.

(האזינו תשפ"ג)