עונשו הבלתי מתפשר של משה

משה היה נכון לעבור כאחד מפשוטי העם ולא כמנהיג, במנהרות, מבלי לזכות לחוש את חווית הגאון שבכניסה הרגלית, ואפילו עצמותיו לא יועלו ארצה

פרשת האזינו מסתיימת בהודעת ה' למשה על פטירתו הצפויה מן העולם. ההודעה הזו כוללת את הכרעת הדין, ואת טעמה: "על אשר לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל". אך לשונו של הקב"ה: "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא", מותירה רושם גדול וטעם מר בפה. כביכול הקב"ה מלגלג על משה ועל חדלונו. העונש הוא אכן קשה, משה שהוביל את עם ישראל במדבר אל הארץ הנכספת אינו זוכה לראות בסיומו המשמח של התהליך. הידיעה שאכן ייכנסו לארץ אינה מספקת. גם אנו מכירים בחיינו בכך ש"יהיה טוב" שימצא פתרון לבעיה שצצה, שהכל לטובה וכו' ועדיין אנו מתקשים להסתפק בכך ומבקשים להיווכח בעינינו, להגיע אל המנוחה והנחלה. כל חיינו אנו פועלים לזכות לכמה רגעי נחת. את זה הקב"ה שולל ממשה, והשלילה פסקנית וקשה.

המכילתא, כדרכם של מדרשים, מנכיחה את הנחרצות של המילים הללו ומדגישה אותה על ידי הוספת דיאלוג בין הקב"ה למשה:

"היה עומד ומבקש כל אותן הבקשות אמר משה לפניו ריבונו של עולם

כלום נגזרה גזרה שלא אכנס לה לכן לא תביאו את הקהל הזה במלכות, אכנס לה כהדיוט,

אמר לו אין המלך נכנס כהדיוט,

עדיין היה עומד ומבקש כל הבקשות ההם

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם הואיל ונגזרה גזרה שלא אכנס לארץ לא כמלך ולא כהדיוט אכנס לה במחילת קסריון שהיא מתחת לפמייס

אמר לו ושמה לא תעבור.

אמר לפניו רבונו של עולם הואיל ונגזר עלי שלא אכנס לא מלך ולא הדיוט ולא במחילה של קסריון שהוא מתחת לפניס מעתה עצמותי יעברו את הירדן

אמר לו כי לא תעבור את הירדן הזה" (מכילתא דר"י בשלח – מסכתא דעמלק פ"ב).

דיאלוג מקוצר דומה מובא במדרש הגדול (דברים לב, נב) והוא נלמד מן הכפילות של הודעת הקב"ה האחת בפרשתנו "ושמה לא תבוא" והשנייה בסיומה של פרשת וזאת-הברכה "ושמה לא תעבור". החזרה של הקב"ה מלמדת שבין לבין משה ניסה לשנות את רוע הגזירה. משה היה נכון לעבור כאחד מפשוטי העם ולא כמנהיג, במנהרות, מבלי לזכות לחוש את חווית הגאון שבכניסה הרגלית, ואפילו עצמותיו לא יועלו ארצה.

המדרש הזה מחדד עד כמה לשון הפסוקים קשה, סופנית ואטומה. כמה קשה המוות וסופיותו, וכמה הוא "באמצע החיים". אבל מדרש הגדול אינו חותם בכך והוא מוסיף:

"באותה שעה אמר משה ריבונו שלעולם הניח לי שאתן לישראל מתנה אחת עד שלא תיקח את נשמתי. אמר לו מה היא, אמר לו ברכות אני נותן להם, לכך סמוך וזאת הברכה" (שם).

בין "ושמה לא תבוא" לבין "ושמה לא תעבור" משה הספיק לברך את ישראל. יש המשכיות ויש העברת שרביט כאלו שהמוות לא יכול להם.

(האזינו תשפ"ג)