השבת מצווה אותנו לעבוד

דווקא מצוות השבת היא שמחייבת אותנו לעסוק בפרנסה וביישובו של עולם לאורך ששת ימי המעשה

כיצד תלמיד ישיבה מתכונן לשבת? מוציא את העט מן הכיס.

בדיחה פנימית זו על עולמם של בחורי הישיבות, מקפלת בתוכה תובנה חשובה על אודות השבת. אנו רגילים לדבר על השבת בפני עצמה – דנים מה נחשב מלאכה ומה לא, מה גבולות המותר והאסור בה. אבל מסתבר, שכדי להבין מה נדרש מאתנו בשבת יש להרחיב את המבט אל כל השבוע. אופייה של השבת תלוי במידה רבה באופיים של ששת הימים הבאים לפניה.

נתחיל את מסענו מיום הכיפורים. דרשה ידועה בתלמוד (ברכות ח, יומא פא) טוענת בזכות האכילה בתשיעי לחודש תשרי, ערב יום הכיפורים: "'ועניתם את נפשתיכם בתשעה' – וכי בתשעה מתענין? והלא בעשור מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".

מכאן רווח המנהג להרבות באכילה בט' בתשרי. היו שהחמירו בכך עד כדי כך שהפקידו ללעוס מספיק לאורך כל היום כדי להדר במצוות אכילה בתשיעי.

לא ניכנס כאן לשאלה מדוע יש מעלה באכילה בתשיעי לתשרי אלא נתמקד בשאלה אחרת שהטרידה את הפוסקים. בתחילת הלכות 'שביתת עשור', מנסח הרמב"ם את המצווה לצום ביום הכיפורים: "מצות עשה אחרת (=מלבד איסור מלאכה) יש ביום הכיפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתיה, שנאמר 'תענו את נפשותיכם'. מפי השמועה למדו אי זה הוא ענוי שהוא לנפש זה הצום".

מדוע הרמב"ם לא הזכיר בהלכותיו כאן גם את החיוב לאכול בתשיעי? אפשר היה לומר שהוא התייחס לדברי הגמרא מלמעלה כדרשה שאינה מחייבת. ואולם, במקום אחר, בהלכות נדרים, נשמע שהרמב"ם כן החשיב זאת כחיוב: "הנודר שיצום יום ראשון או שלישי כל ימיו, ופגע בו יום זה והרי הוא יום טוב או ערב יום הכיפורים, הרי זה חייב לצום… מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהן מדבר סופרים, הרי הן צריכים חיזוק, וידחה נדרו מפני גזירת חכמים".

דבריו מפורשים. החיוב לאכול בתשיעי הוא מדברי סופרים, שצריכים חיזוק. מדוע אם כן לא הזכיר זאת בהלכות שביתת עשור, בדבריו על יום הכיפורים?

הרב סולובייצ'יק מספק הסבר מפתיע. לדבריו, הרמב"ם כן הזכיר את החיוב לאכול בתשיעי בהלכותיו בשביתת עשור, לא במפורש אלא במשתמע. כשהרמב"ם כותב שמצוות היום העשירי היא "לשבות בו מאכילה ושתיה", הוא הורה שבתשיעי יש לאכול. שכן, אם האדם לא אוכל בתשיעי, כיצד ניכר שהוא שובת מאכילה ביום העשירי? השביתה אינה יכולה לעמוד בפני עצמה. היא חייבת אכילה לפניה כדי שתבוא לידי ביטוי.

וכשם שהדבר נכון ביחס ליום הכיפורים כך הוא נכון ביחס לשבת. השביתה ביום השביעי באה בתורה תמיד בסמוך לעשייה. על א-לוהים נאמר: "ויכל א-לוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". וכך גם בציווי על השבת נאמר: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' א-לוהיך". השביתה ניכרת רק כשקדמה לה עשייה ומלאכה. אז האדם נחשב כמי ששובת ושומר בכך את השבת. בחור ישיבה, שלא עובד לאורך השבוע ולא עושה מלאכה, אלא לכל היותר מחזיק עט בכיס, לא כל כך שובת בשבת לאור זאת.

נמצאנו למדים שהשבת איננה יכולה לעמוד לבדה. שבת יכולה להתקיים רק כאשר קדמו לה שישה ימים של עשייה. כשיהודי מניח את כלי מלאכתו, סוגר את המחשב או מכבה את הפלאפון שמשמשים אותו לעבודה,  בכניסת שבת, הוא נחשב כשובת ממלאכה. הוא אז פוסק מפעולה יצרנית ועובר למצב של שביתה. כך, באופן פרדוקסלי, דווקא מצוות השבת היא שמחייבת אותנו לעסוק בפרנסה וביישובו של עולם לאורך ששת ימי המעשה. השבת ניתנה לאנשי מלאכה, לא למי שאינם עובדים עבור מזונם ולמי שמתנתקים מעולם המעשה. זה פשוט כמו שזה נשמע: צריך לעבוד כדי שיהיה ממה לנוח.

(וילך תשפ"ג)