ברכת כהנים – חלק ב'

ברכת כהנים היא טקס שכאילו לקוח מעולם אחר. כיום, בהעדר מקדש, אנו רגילים לאתוס הדמוקרטי שכוננו חז"ל, בו מתקיים שוויון בין כל החברים בעם ישראל בנוגע לפעילויות המשמעותיות בהלכה – לימוד תורה ותפילה (אינני מתייחס כאן למקומן של הנשים). כל אדם חייב באותן תפילות, וכל אדם חייב באותו לימוד תורה. חז"ל ביקשו מאתנו להעריך את הפוטנציאל שקיים אצל כל אדם להגיע למעמד הגבוה ביותר כשקבעו שממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, ואף הזהירו אותנו: "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה".

ברכת כהנים מבוססת על אתוס אחר. כשאנו דנים בכהנים אין שוויון. כהונה היא דבר שאדם זוכה בו מתוקף ייחוסו. אדם שאביו כהן יהיה כהן, ויוכל לברך ברכת כהנים. אין הדבר תלוי ברצונו, כישרונותיו או יכולותיו. גם האדם השלם ביותר לא יוכל לעמוד על הדוכן ולברך את ישראל אם לא נולד למשפחת כהונה.

כיצד ניתן להבין מבחינה רעיונית את המוסד והטקס הזה בעידן שלנו? הרי בימינו, אנו מכבדים ומקדמים שוויון בין כל בני האדם? תשובתי הראשונה לשאלה זו היא שאמנם כן, טקס ברכת כהנים אכן לקוח מעולם אחר של מעמדות וחוסר שוויון חברתיים, שאנו שמחים שאיננו חיים בו עוד. אבל זרות זו איננה אמורה להביא אותנו לתחושת ניכור כלפי הטקס הכהני אלא למצב של הקשבה כלפי מה שיש לו לומר בימינו.

השוויון שבו האדם המודרני מאמין ואותו הוא מקדם הוא חלק מתנועת השחרור שלו. דרישת השוויון היא תוצר ישיר של האמונה בחופש שניתן לכל אדם לממש את שאיפותיו ורצונותיו, וביכולת שלו לקבוע את גורלו ואת עתידו. והיות שלכל בני האדם יש את החופש הזה, אנו מטילים על עצמינו את החובה לאפשר לכל אינדיבידואל הזדמנות שווה להתקדם ולפתח את עצמו, על פי דרכו.

אבל חרף חשיבותה של תנועה זו, עלינו לזכור שהיא מוגבלת. האדם אמנם חופשי בשאיפותיו וחלומותיו, אך הוא לא-חופשי בקביעת ייחוסו המשפחתי. משפחה לא בוחרים. מי שינסה להתכחש לכך יאבד חלק מרכזי בזהותו. זה היסוד שברכת כהנים מזכירה לנו. מעמדנו וזהותנו נקבעים לא רק על פי ההישגים שלנו אלא גם על פי הזהות המשפחתית שלנו, על כל המטען המסורתי שהיא נושאת עמה, ושלמותנו תגיע דווקא כאשר נכיר בה ולא נתכחש לה. זה הרכיב הראשון שיש לטקס הזה לתרום לעולמנו – הוא קורא לנו לזכור מאין בנו ולהבין שתפקידנו ומעמדנו בעולם קשור לשם לא פחות ממה שאנו מבקשים להשיג בעצמנו.

(שמות תשפ"א)