זוכרי שבת שאינם שומרי שבת

בימינו אנו נדרשים למחשבה אחרת – מחשבה שיודעת להכיל מורכבויות ולהעלות תהיות

סיפר ד"ר צבי צמרת, מי שעמד בראש 'ועדת צמרת' להסדרת נושא התחבורה בשבת בירושלים ומחוצה לה לאחר ההתפרעויות בכביש בר-אילן בשנת תשנ"ז, שכאשר עלו קולות שביקשו לסגור את הכביש המרכזי בשבת, אחד המתנגדים לכך היה לא אחר מאשר הראשל"צ הרב בקשי דורון. כששאלו אותו מדוע הוא מתנגד לסגירת הכביש בשבת, הוא ענה שיש אדם מקהילתו שבכל שבת נוסע לגבעה הצרפתית לאימו כדי לעשות לה קידוש ולאכול עמה סעודת שבת. אם ייסגר הכביש לא יוכל לנסוע אל אימו יותר.

הרב בקשי דורון ודאי שלא זלזל בחילול שבת, אבל המתינות שהיתה בו ידעה להכיל מציאות מורכבת, בה העובדה שהיו אנשים שלא שמרו שבת לא סימאה את עיניו מלראות שהשבת עדיין היתה משמעותית בעיניהם והוא כיבד זאת. בכך הוא המשיך מסורת פסיקה של רבני עדות המזרח – כמו הרב יוסף משאש והרב עובדיה יוסף – שהבחינו בין זוכרי שבת לשומרי שבת, וידעו לכלול את הראשונים בפסיקותיהם.

מציאות זו, בה מתקיים חוסר הלימה בין זכירת שבת ושמירת שבת, אינה פרי תקופתנו. למעשה, היא כבר קיימת למעלה ממאתיים שנה, והיא תוצר מובהק של העידן המודרני. ר' יעקב עטלינגר, שהיה פוסק הלכה מרכזי בגרמניה, מתייחס באחת מתשובותיו המפורסמות לשאלת פסילת יינם של מחללי שבת בתקופתו. לאחר שהוא מצדד מבחינה הלכתית פורמלית בעמדתו של השואל לפסול יין שכזה, הוא מציף את מבוכתו (שו"ת בניין ציון החדשות, סי' כג): "אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם, אחר שבעוונותינו הרבים פשתה הבהרת לרוב, עד שברובם חילול שבת נעשה כהיתר… ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואח"כ מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן; והרי מחלל שבת נחשב המומר בלבד מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא, וזה מודה על ידי תפילה וקידוש!"

לפנינו סוגייה מרתקת. במסורת ההלכתית כורכים יחד את הציוויים לזכור את השבת ולשמור את השבת. הזיכרון מתבטא במעשה, שמחזק את הזיכרון, וחוזר חלילה. לאורך מאות בשנים זוכרי שבת היו גם שומרי שבת, עד שנקבע שיינו של מחלל שבת בפרהסיה הוא כיין של יהודי מומר ופסול לשתייה. אבל במציאות המודרנית משהו השתנה. נוצר קו שבר בין הזכירה לשמירה שערער על היחס המחמיר כלפי מחללי שבת. הרי, כפי שכותב הרב עטלינגר, פסילת יינם של מחללי שבת נובע מכך שהם כופרים במעשה הבריאה על ידי הבורא ומתנתקים מן הברית עם א-לוהים; אבל בעודם עושים קידוש הם בעצם מודים בכך. כיצד אפשר אפוא להרחיק אותם?

בלשון משפטית, מה שעולה לנגד עינינו כאן הוא נתק בין הנומוס ונרטיב, בין החוק לבין הסיפור שהוא אמור לספר. זו מציאות שחז"ל לא הכירו וכפי שראינו היא עוררה מבוכה בקרב פוסקי ההלכה במאתיים השנים האחרונות.

כיצד פותרים מבוכה זאת? בכך לא ארצה לעסוק כעת. דומני שלא פחות מלתת מענה לשאלות שכאלו חשוב להכיר בהן, לחוות אותן וקצת להתהלך בהן. מבוכה איננה דבר שלילי בהכרח. החיים מורכבים וכך גם אישיות האדם. לא פעם ניתקל בגורמים סותרים ורב-ממדיים. מחשבה פשטנית וחד-ממדית לא תדע להכיל זאת ותבקש פתרון אחד לכלל הבעיות. אבל במיוחד בימינו אנו נדרשים למחשבה אחרת – מחשבה שיודעת להכיל מורכבויות, להעלות תהיות ולא מפחדת להודות שלעתים כל שיש בידינו הוא להיוותר במבוכה.

עמדה שכזו היא עמדת פוסקי ההלכה המתונים, שיודעים לראות את הצדדים השונים של החיים. היא זו שהובילה רב ראשי של מדינת ישראל לצדד בהשארת כבישים פתוחים בשבת כדי שאנשים יוכלו לנסוע בהם ולעשות קידוש לבני משפחותיהם, הגם שדבר זה אסור. גישה זו גם חיונית ליהדות זמנינו, הנקרעת בין מגזרים וזרמים ונופלת פעמים רבות מדי לקיצונות.

אין לדחות את המבוכה, ולא צריך לפחד ממנה. הספק הוא שמביא להתקדמות הגדולה ביותר. ברשימות הבאות נהרהר במשמעותה הרלוונטית של השבת בימינו.

(בראשית תשפ"ג)