מעמדם של הכהנים

אחד הרגעים הקסומים בעיני במהלך תפילת הציבור הוא טקס ברכת כהנים. למרות מוצאי האשכנזי אימצתי את המנהג להכניס מתחת לטלית שלי את ילדיי במהלך הברכה, לשים על ראשיהם את ידיי, ולהתכוון להחלת הברכה עליהם. אין לי כל ספק, שילדיי יזכרו חוויה זו לאורך כל חייהם. גם כשיתבגרו ויקימו משפחות שלהם, אותה חוויה של התכנסות תחת טליתו של אבא תהדהד בהם.

למי שלא רגיל בברכת כהנים, הטקס הזה עשוי להיראות מוזר. ידידי הסופר מיקי שיינפלד ביטא זאת באחד מסיפוריו. הוא מתאר כיצד במהלך שירות מילואים אחד, השתתף באימון שטח באזור ים המלח. אל תפילת שחרית התקבצו החיילים הדתיים, ומיקי, שהוא כהן, עלה עם עוד חיילים לברכת כהנים. הכהנים כיסו את פניהם בטליתות הלבנות, פרשו את ידיהם, והחלו לברך את המתפללים.

באמצע הברכה עבר אוטובוס של תיירים, שעשו דרכם לים המלח. מיקי מספר שעלה בדעתו המחשבה המשעשעת כיצד הדברים נראו מעיניהם של אותם תיירים. הנה, בדרך לים המלח, באמצע המדבר, הם רואים סדינים לבנים שנעים מצד לצד, וזורקים מפעם לפעם איזו מילה. רוחות רפאים של ממש.

אבל זהו מבט חיצוני, שאיננו מבין את הסיטואציה ורק זקוק להסבר מעשי כדי להבין את הדבר. הקושי המרכזי עם ברכת כהנים הוא העניין הקונספטואלי. איזה יתרון מהותי יש לכהן על פני אדם אחר מישראל, אשר מעניק לו את היכולת לברך אותו? הרי כהונה איננה דבר שאדם משיג בכוח עצמו אלא ייחוס שלתוכו הוא נולד. אולי בעבר, כשהחברה כולה היתה מעמדית, היה קל יותר לקבל את העניין הזה. אבל בעידן המודרני, שבו מושג השוויון תופס מקום מרכזי, ואנו נלחמים בעד שוויון זכויות והזדמנויות, קשה מאד לקבל את הרעיון הזה של אדם שמקבל תפקיד או מעמד רק בזכות הייחוס שלו. היכן הוא השוויון?

האמת היא שכבר חז"ל עמדו על כך כשקבעו את הקביעה הדרמטית: "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (משנה הוריות ג, ח), ואף הורו: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (בבלי נדרים פא, ע"א). משמע, הכל תלוי במה שהאדם יוצר ומשיג בעצמו, לא הנסיבות שלתוכן גדל. כל אדם הוא בעל כישרון ויכולות, ויש לכבד את היכולת שלו לצמוח בכוחות עצמו ולזכות בגדולה. מי שעושה זאת הרי שערכו רב מזה שקיבל את מעמדו בירושה ולא עשה דבר כדי להוכיח שהוא ראוי לכך.

כיצד לאור זאת ניתן בימינו להבין ולהסביר לאחרים את הרעיון שמאחורי ברכת כהנים?

(ויחי תשפ"א)