הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ברשימה הקודמת התחלנו את עיוננו במצוות מינוי המלך. ראינו, כי למרות שלכאורה הן התורה והן ההלכה תומכות במשטר מלוכני, למעשה כוחו של המלך מוגבל מאד ונראה שנעשה כל מאמץ כדי למנוע ממנו להשתמש בכוחו שלא לצורך טובת העם. ביטוי עז לתפיסה זו מובא בהלכה הבאה ברמב"ם (הלכות מלכים ג, ט):
" המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין".
בעולמן של מונרכיות, הלכה זו היא לא פחות ממהפכנית. משתמע ממנה שאין למלך אחריות בלעדית על חייהם של האזרחים, אלא כולם משועבדים בראש ובראשונה לחוקי התורה. כל אדם בישראל חופשי מבחינה זו לעשות את המעשה הישר בעיני הא-ל, ואפילו דבר קטן במצוות התורה דוחה את גזירת המלך הגדולה ביותר.
ואולם, לא פחות חשוב מתוכנה של הלכה זה הוא הניסוח שלה. אמרה ידועה בתלמוד היא "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי קודמין?" (בבלי קידושין מב, ב ובמקבילות). כך התלמוד מסביר מדוע אין שליח לדבר עברה, שכן אדם מחויב בראש ובראשונה לרב – לא-להים – ורק לאחר מכן יש לו חובות כלפי אנשים אחרים (=תלמיד). הרמב"ם עושה בדבריו פרפראזה על אותו ביטוי תלמודי, אלא שבמקום המילה "תלמיד" הוא משתמש במילה "עבד". אין זה מקרה. הרמב"ם מעוניין להדגיש את שפלותו של המלך ביחס למלכו של עולם ועל כן הוא מכנהו עבד. כל זאת מדגיש את מעמדו המוגבל מאד של המלך, וממילא את חירותו של העם בכל הנוגע לענייני התורה. כאמור ברשימתנו הקודמת, תפיסה זו קרובה מאד להגיון המשטר הדמוקרטי, ומציגה את המלך באופן הדומה לתפיסת השליט בתיאוריות מודרניות, כמו ה'אמנה החברתית'.
ברשימה זו ברצוני להתקדם בצעד נוסף ולדון במשמעות התיאולוגית שיש למצוות המלכת מלך בישראל. כיצד ניתן להגדיר את השלטון בישראל? מיהו המנהיג העליון של המדינה? ללא ספק, מן התורה ומן הנביאים, עולה במפורש שהשלטון בישראל מופקד בידי הא-ל, ובמלים אחרות מדובר במשטר תיאוקרטי. אכן, עד תקופת שאול, המלך הראשון, הנהגת העם נעשה על ידי הא-ל, שלו היו מספר מתווכים – בראש ובראשונה הנביא, הכהנים (האורים והתומים) וחכמי הסנהדרין שעסקו בתורה. שלוש הרשויות הללו הביאו את רצון הא-ל אל העם בכל דבר ועניין וכך הנהיגו אותו.
צורת הנהגה זו השתנתה לבלי היכר כאשר נכנס המלך לתמונה. מלך, בשונה משאר הרשויות שמנינו, איננו מתקשר באופן ישיר על הא-ל. הוא איננו נביא ואף אין דרישה שיהיה תלמיד חכם. מעלותיו טמונות בכישורים הארציים שלו דווקא, כמו ניהול וארגון. קל לראות שמרגע שהתורה הפקידה את השלטון בידיו של המלך, מעמדם של הנביא ושל הכהנים בהנהגת העם נדחק הצידה. אין הם מעתה עומדים בחזית ההנהגה אלא רק משמשים כיועצים למלך, אשר בידיו נתונה הסמכות. לא לחינם אנו מוצאים את שמואל מתקשה מאד להעביר את ההנהגה אל שאול.
עמוק מכך, מלך אנושי איננו מחליף רק את דמויות הנביא והכהן אלא הוא מהווה במובנים מסוימים תחליף למלכות הא-ל. מעתה, ניהול העם עובר לידי בשר ודם, במקום להיות מופקד בידי הא-ל. המלך רשאי לשפוט את העם בענייני הממלכה, לתקן מסים ולהטיל גזירות, וכל זאת באופן עצמאי למדי. בכל העניינים הנוגעים לשלטון המדיני, כמעט ואין הוא מוגבל. זהו תוקף דברי ה' לשמואל לאחר בקשה העם למלך "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם" (שמ"א ח, ז).
החידוש הגדול של התורה מבחינה זו הוא שהיא הסכימה לכל ההליך הזה. הא-ל כביכול צמצם עצמו, ויתר על שלטונו המוחלט, והפקיד את הסמכות בידי בשר ודם. מעתה, אזרחי המדינה עבדים לשתי רשויות: הא-להים והמלך. כפי שראינו לעיל, אף המלך עצמו כפוף למלכו של עולם, אבל מבחינת האזרח הפשוט, מעליו ניצבות שתי רשויות: א-להית וארצית. מכאן גם נגזר מעמדה של המדינה מבחינה דתית: אין מדובר בחברות בממלכת שמים אלא בממלכת בשר ודם. מה המשמעות של תובנה זו בנוגע ליחסי דת ומדינה כיום? על כך נמשיך ונדון ברשימה הבאה.
(בהר תשעו)
