מה מתרחש בדיוק ברגע שבין יו"כ לסוכות?

המעבר מהימים הנוראים לחג הסוכות הוא מעבר חד ביותר מימי יראה לימי שמחה, והוא ניכר בכל דפוסי ההתנהגות שלנו.

– האדם שביום כיפור חדל מעשיית כל מלאכה, ונמנע כמעט מכל פעולה אנושית אפשרית, הופך במוצאי היום הקדוש ליצור פעיל ונמרץ, בונה דירה ומבצע סדרה ארוכה מל"ט אבות המלאכה.

– יום כיפור הוא יום הזהירות, בו נזהרנו בכל דיבור ושקלנו היטב כל מעשה, ואילו סוכות הוא חג הזריזות, בו אנו מרבים בדיבורים ובמעשים.

– יום כיפור הוא יום של התנתקות מהעולם, התכנסות בבית הכנסת, והתייחדות עם חשבון הנפש האישי שלנו. סוכות הוא זמן הפריצה מהבית אל החוץ, אל הטבע ואל המשפחה ואל החברה הרחבה. הקשר לטבע נוכח במצוות ארבעת המינים, מודגש בהגדרת מועד חג הסוכות בתורה: "באספך מגרנך ומיקבך" (דברים טז, יג), ובולט בדרישה שעיקר הסוכה, הסכך, ייעשה מהצומח.

– הפריצה החוצה בולטת גם בנענועי ארבעת המינים שמבטאים רצון לפרוץ לארבע רוחות השמים, ובהקפות ההושענות המשקפות רצון להקיף את הכל.

– המעבר מחג היחיד, יום כיפור, לחג היחד, סוכות מודגש אף הוא בתורה הדורשת התאחדות של "אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה" (שם, טז, יד), והמצווה על עליה לרגל.

– יום כיפור מתאפיין בהתאיינות, בחוויה של השתחוויה, אנו מנמיכים קומתנו לפני בורא עולם והופכים את האני לאין, שהרי "מה אנו מה חיינו", "כחומר ביד היוצר". בסוכות, לעומת זאת, האני חוזר ובגדול, והלל הזקן היה רוקד ושמח בשמחת בית השואבה, כשהוא מכריז: "אם אני כאן – הכל כאן, ואם איני כאן – מי כאן?!" (סוכה, נג, א).

– יום כיפור עבודתו באש– הכהן הגדול היה לוקח "מלוא המחתה גחלי אש… ונתן את הקטורת על האש לפני ה'" (ויקרא טז, יב-יג), ואילו סוכות עבודתו במים – ניסוך המים על גבי המזבח, שמחת בית השואבה, לקיחת ארבע המינים "הגדלים על כל מים" ותפילות הגשם. האש היא הכוח המכלה החזק בעולם, והיא מסמלת גם את האדם המוכן לכיליון עצמי לפני ה', ואילו המים הם הכוח המחייה החזק בעולם, סמל החיים. המים הם הדבר הדומם היחיד שזכה לכינוי חיים, "מים חיים", וחוקרי החלל עסוקים כל הזמן במציאת טיפת מים אחת בכוכבים אחרים, כי כשיש מים יש סיכוי לקיום חיים.

– ביום כיפור אנחנו אנשים מוכים, הלקנו את עצמנו ב"על חטא", ובשולחן ערוך נפסק שנוהגים ללקות בערב יום כיפור (תרו, ד). בסוכות אנו הופכים להיות גברים מכים, כשאנו הולמים במוטות הסוכה וחובטים את ההושענות.

– ביום כיפור היינו במצב של כפיפות, והשתטחנו בהשתחוויה על הרצפה, ואילו בסוכות אנו עוברים להזדקפות, מתמקדים בתקרה ומזלזלים ברצפה. עיקר מעייננו נתונים לסכך שחייב להיות מתחת לעשרים אמה כדי שתשלוט בו העין. לרצפת הסוכה אין כל הלכות, כי היא אינה מעניינו. בסוכות אנחנו מרימים ראש.

– בהמשך לכך, הכלי המסמל יותר מכל את הימים הנוראים, השופר, מצווה היא שיהיה כפוף. ואילו בסוכות אנו מברכים דווקא "על נטילת לולב", ומצוותו שיהיה זקוף.

המעבר מיום הכיפורים לסוכות מלמד אותנו על החיים שעלינו ליישם בשנה שזה מקרוב החלה. לפני שמתחילים בפעילות משמעותית יש צורך בהתכנסות. לפני יציאה למבצע מתכנסים לתדרוך, אולם הוא רק אמצעי כשהמטרה היא הביצוע. גם בחיי הרוח ההתכנסות, העצירה ממלאכה, ההתכופפות וביטול האני שחווינו ביום הכיפורים, היו בבחינת הכנה והכשרה לקראת החיים האמתיים, בהם עלינו לפעול בתוך המשפחה והקהילה, לממש את האני שלנו במיטבו, ולהיות אקטיביים, יוזמים ובונים. זוהי ההליכה מחיל אל חיל שביציאה מיום הכיפורים להקמת הסוכה. אסור להישאר בשלב האש, יש לפרוץ ולזרום כמו המים, ולהביא חיים ורוויה לקהילה ולחברה.

בסוכות אנחנו זוקפים קומה ויוצאים לממש בחיי המעשה את כל האנרגיות הרוחניות שצברנו בימים הנוראים. היהודי האידיאלי אינו נשאר מכונס ומסוגר בהוויית הימים הנוראים, אלא מחבר אותם לחיים. אמר הרבי מקוצק: "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם', כדי שיעשו ממנה שמים". ביום כיפור היינו כמלאכים בשמים, בסוכות אנו יורדים ארצה כדי להפוך את הארץ לשמימית.

(האזינו תשפ"ב)