דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
הייתי שמחה להשאיר מאחור מה שמבחינתי היה חוסר הבנה ביני לבין קוראים. דברים שכתבתי בטור לפני ראש השנה על 'סליחות של ספרדים' והעלו את חמתם של אנשים רבים
בפיוט המפורסם הפותח את תפילות ראש השנה אנחנו מברכים: "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה". לפעמים זה באמת ככה, שנה שהיה בה לא טוב נגמרת ומתחילה שנה חדשה שטוב בה ויש קו פרשת מים ברור ביניהן, זו הסתיימה וזו מתחילה. אבל לרוב זה לא כך, אין הפרדה הרמטית בין השנים בה דברים משנה שעברה נשארים מאחור ודברים חדשים מוצאים מאריזת ניילון מרשרשת, יפים, מתוחים ומגוהצים. בדרך כלל השנים נוזלות אחת אל תוך השניה ודברים משנה שעברה ממשיכים להעסיק אותנו, ממשיכים להיות אתגר בשבילנו ומפעפעים אל הדף החדש. גם "הדף החדש" הוא לא חדש אלא בלוי וממורטט וניכרים עליו כל הניסיונות וכל סימני המחיקה. ההבנה הזו יכולה לייאש מאד, הידיעה הבהירה והמכאיבה שכשאדם חי בעולם ופועל ועושה ומקיים מערכות יחסים ומתקדם בתוך עצמו, דף חדש ומבריק לעולם לא יהיה לו שוב. כל תיקון שהוא יבקש לתקן יהיה על שבר, כל ריפוי יישב על צלקת ותמיד יישאר הד של כאב. יחד עם זאת, אולי זה כוחה של הברכה לשנה חדשה – להאמין שלא רק דף מבריק הוא אפשרות לתיקון, אלא, אנחנו מבקשים בפיוט הזה את האפשרות לכתוב רובד נוסף על הרובד הקיים והבלתי ניתן למחיקה – למרות שהנייר כבר עבר הרבה.
אני אומרת את זה כי הייתי שמחה להשאיר מאחור מה שמבחינתי היה חוסר הבנה ביני לבין קוראים. דברים שכתבתי בטור לפני ראש השנה על 'סליחות של ספרדים' והעלו את חמתם של אנשים רבים. אני מניחה כמובן שיש גם מי שיקרא את דבריי עכשיו ושוב ייזכר ויכעס, ויש מי שיצליח לשמוע ולהאמין שלא היתה לי שום כוונה לא לפגוע ולא להתנשא, להיפך, הכוונה שלי היתה לשבח עולמות שיש בהם יותר קלות בסליחה, אפשרות זרימה, וכל ההגעה לבית הכנסת היא רכה יותר. אבל אולי טעיתי בתיאור ואולי לא טעיתי אבל לא הובנתי נכון. בימים שאחרי פרסום הטור פנו אלי עשרות אנשים, ואני חייבת להגיד את האמת, חלקם פנו בצורה תוקפנית מאד, חלקם כתבו דברים שניכר בהם שהם מעולם לא קראו את הטור, חלקם מעולם לא קראו שום דבר אחר שלי, ואולי גם לא יקראו את השורות האלה. ממי שכן קרא ולהבנתי הבין אותי בצורה שלא התכוונתי אליה – אני משתפת שהצטערתי מאד שנפלה שגגה תחת ידי ושנמצאו אנשים שנפגעו מזה. אני חושבת שזו בדיוק הנקודה של "בעיה בתקשורת", שאני לא מבין איך מישהו יכל להבין משהו אחר מאשר איך שאני הבנתי את הדברים.
אני חושבת שסליחה היא לא רק להגיד "חטאתי", אלא סליחה עמוקה היא הכנסת סלחנות לחיים, הבנה עמוקה שאכן שני אנשים יכולים לדבר על אותו דבר ולהבין אותו הפוך. איך זה יכול להיות? עובדה, גם במריבות בתוך הבית ובזוגיות כל אחד עשה כמיטב יכולתו ועדיין הובן בצורה שלא התכוון אליה.
בניגוד לחיים משותפים וצפופים בהם אפשר להיות "עם יד על הדופק" של התקשורת בינינו, אחד החסרונות הגדולים בעיניי של "התקשורת" – טורים עיתונאיים למשל, הוא המרחק, חוסר היכרות אמיתית בין כותב לקוראיו. הקוראים מכירים רק רסיס מהכותב, מחייו ותפיסותיו והכותב מכיר עוד פחות מזה את קוראיו. זה חבל, אבל זו המציאות של במה מורכבת שיכולה להוליד תקלות כמו זאת.
לא קל לבקש סליחה, לא קל לסלוח, יש סיבות לשני הצדדים להמשיך להחזיק את המצב הקיים, אבל כנראה שסליחה היא תנאי להמשיך לקבל זה מזה. שנה טובה ופתקא טבא לכולנו.
(האזינו תשפ"ב)
