האישה שגילתה ליהודי אמריקה שהר הבית בידינו

אסתר אמרה: "שלום, אבא? הר הבית..", והשיחה נותקה. ואז התערבה המרכזנית בשיחה ואמרה לה: "גברתי, זה דברים שאסור להגיד, אם תגידי עוד פעם אחת אני אנתק אותך!"

למרות שההורים של אסתר חינכו אותה לציונות ולאהבת הארץ, הם לא בדיוק התכוונו שהיא תקום יום אחד, תעזוב את הקהילה הגדולה בקנדה ותעלה לארץ ישראל. אולי כן מתישהו, אבל לא פתאום בגיל עשרים. אבל, זה מה שקרה, אסתר חזרה הביתה מאיזה כנס של בני עקיבא וסיפרה להורים שלה ששאלו שם בכנס מי מתכונן לעשות עליה בשנה הבאה. "אז הרמתי את היד", היא אמרה ולקח להורים שלה רגע להבין שזה אומר שהיא עולה. הם ניסו להניא, לשדל, לבקש שתגמור את התואר, שאולי תתחתן טוב- עם מישהו מבוסס מהקהילה. "קשה בארץ", הם אמרו, יש רוחות מלחמה, לא ספציפית, כל הזמן יש רוחות מלחמה. אבל אסתר התעקשה: "אתם חינכתם אותי שהלב שלנו בירושלים", היא אמרה להורים. "שתחזינה עיננו בשובך לציון, אז אני רוצה לשוב לשם גם, ובסך הכל אני בעצם הולכת בדרך שלכם". לטענה הזו לא היה להם מה להשיב, וחוץ מזה שבגיל עשרים כבר אין הרבה מה לומר לילדים על החלטות מהסוג הזה, ובכלל, יש אופציות יותר גרועות שנערות בוגרות יכולות למצוא בחיים שלהן חוץ מלרצות לעלות לארץ ישראל. אבא של אסתר רב קהילה גדולה והוא יודע טוב טוב שיש בחירות גרועות יותר.

בכל אופן, ההורים נתנו את ברכת הדרך ואסתר עלתה. היא כתבה להורים שלה איגרות אויר כחלחלות וסיפרה בהן על הנופים התנ"כיים, המדבר והים והשמים, האבנים והרחובות, התחושה ששם באמת נרקם העם היהודי. שכל הליכה ברחובות ירושלים היא נגיעה בנצח. וכמה שעצוב שלב ליבה של ירושלים עטוף בברזלים, תיל וגדרות ואי אפשר להגיע אליו. אסתר סיפרה גם שהיא פגשה את חיים והוא תלמיד ישיבה "אתה תאהב אותו מאד, אבא", היא כתבה. "והוא ממש מענטש', אמא", היא הוסיפה.

ואז, פרצה מלחמה ולא היה זמן לחשוב מה עושים, לא שהיה בעיני אסתר על מה לחשוב, למרות שיש לה דרכון קנדי היא לא הולכת לשום מקום. היא לא עוזבת את חיים, היא לא עוזבת את הדירה הקטנה שלהם שבדיוק מעל עמק המצלבה, והיא לא עוזבת את ירושלים שלשמה בכלל היא הגיעה.

מול הדירה של אסתר וחיים, בבניין שמעל עמק המצלבה, היה בסיס תחמושת. הם היו עומדים במרפסת וחיילים היו מספרים להם מה קורה. מקלט רדיו לא היה להם, טלפון היה רק אצל השכנים בקומה השלישית, זוג סטודנטים יוונים.

יום אחד, היתה בבסיס תנועה יתרה, ג'יפים יצאו ונכנסו, ומג"דים ומח"טים. וחיים צעק להם – "נו, מה קורה?", וחייל אחד שעישן סיגריה בצד צעק לו חזרה: "אסור לומר עדיין, אבל הר הבית בידינו!!". מהצעקות גם אסתר יצאה אל המרפסת ואת תשובתו של החייל היא הספיקה לשמוע. רועדים שניהם נכנסו הביתה והסתכלו אחד על השני, יד ביד הם רצו את המדרגות אל השכנים היוונים בקומה השלישית, ביקשו רשות להשתמש בטלפון. ביד רועדת אסתר התקשרה 10,000 קילומטר משם לבית ההורים שלה בקנדה. להם דווקא היה טלפון בבית. אבא שלה ענה. אסתר אמרה: "שלום, אבא? אבא! הר הבית..", והשיחה נותקה. אסתר חייגה שוב, ושוב הרים אבא את הטלפון מהעבר השני והיא אמרה: "אבא, הר..", ואז התערבה המרכזנית בשיחה ואמרה לה: "גברתי, זה דברים שאסור להגיד, אם תגידי עוד פעם אחת אני אנתק אותך!". אסתר וחיים הסתכלו אחד על השני ואסתר חייגה שוב, הפעם היא לא בזבזה את הזמן, לא אמרה "אבא" ולא "שלום" ולא כלום, רק: "בידינו!", בקול ששווה אלף מילים, וניתקה מיד.

10,000 קילומטר משם, אבא שלה סיפר לה אחר כך, הוא לקח את הטלית שלו ורץ לבית הכנסת הגדול שבעיר. אני לא יודעת איך הוא הודיע לכל הקהילה כי לא היו קבוצות וואטסאפ כידוע, ואפילו סתם טלפונים לא היו בכל הבתים, אבל פתאום היו שם הרבה אנשים ונשים וסבא שלי, ראש הקהילה, פתח את ארון הקודש ואמר בקול רועד ונרגש את המילים: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", והרגיש שלא רק הלב שלו שם, בירושלים, אלא שגם הרגליים שלו שם ממש.

(במדבר תשפ"ב)