דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
חווית הטרור שעשויה לתקוף אותך בכל רגע מכל פינה הזכורה לנו משנות התשעים ותחילת שנות האלפיים שוב הרימה ראש והעלתה את קצב דפיקות הלב
הבעיה בטורים היא שהאקטואליה הכי אקטואלית כבר לא נכנסת בטור של השבוע בו היא התרחשה, העלון יורד לדפוס אבל המציאות ממשיכה לקרות ובמקרה שלנו- המציאות ממשיכה להתפוצץ לנו בפנים. אז אמנם פיגוע הפיצוץ בירושלים קרה בשבוע שעבר, אבל הדי ההשלכות שלו לא נדמו כל כך מהר, בטח לא אצל משפחות ההרוגים, הפצועים, וגם לא אצל שאר עם ישראל שנשם לרווחה והודה לאלוקים שלא הוא ולא בני משפחתו עמדו שם, אבל, הלב דופק, מה יהיה אם תהיה פעם הבאה. חווית הטרור שעשויה לתקוף אותך בכל רגע מכל פינה הזכורה לנו משנות התשעים ותחילת שנות האלפיים שוב הרימה ראש והעלתה את קצב דפיקות הלב ואת הראש שמסתובב לכל הצדדים, והגוף ששומר על הגב ומוכן לברוח. אנחנו מקווים שהיא חזרה לקאמבק קצר מאד וגורמי הבטחון המתאימים ישתלטו עליה מהר.
אבל, בסרט הרע משנות התשעים שחזר לביקור עכשיו קיבלנו תפקיד שונה. אם בשנים ההן היית ילד, תיכוניסט, או סטודנטית, עכשיו, דור שלם עבר מה שאומר שהילדים שלנו הם התיכוניסטים, ואנחנו בתפקיד הגרוע יותר, אנחנו ההורים. כמה שהנוער שלנו הם נוער אחר מהנוער שאנחנו היינו, בעיקר סמארטפונים- לא צריך להוסיף על זה מילה, אנחנו כהורים שונים מההורים שלנו עוד יותר. אנחנו יושבים הרבה יותר בבתי קפה, אנחנו מזמינים קניות אונליין, טסים יותר לחו"ל, עם הילדים בלי הילדים, כזוג, לבד. אנחנו בוחנים את האידאולוגיות שלנו בזכוכית מגדלת ובוחרים דרכי אמונה והתפתחות אישית, אנחנו פחות משמיעים לילדים להיטים כמו "עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה" ומוחאים כפיים- כי אנחנו כן מפחדים מאד, וגם כועסים מאד, אנחנו מדברים בטיפול, בשיחות סלון, על פוסט טראומות שלנו ומפנים אחד את השני לעזרה. בוודאי שבכל דור סיפור הטרור היה מפרק את הנפש, אבל משהו בדור שלנו, בבורגנות שלו שעלתה קומה, באידאולוגיות שלו שירדו קומה- גורם לו להיות 'בכלל בכלל לא מתאים לנו הסיפור הזה'.
עכשיו יש לנו יש לנו גם כוח חדש שלא היה בתשעים. כח הרשתות חברתיות. פעם, רוב הזמן הרגשת "האזרח הקטן". אם משהו היה מציק לך לא היה לך מה לעשות מול המערכות הגדולות ופשוט נאלצת להוריד את הראש. אפשר היה להוביל את האזרח הקטן באף והוא היה צריך להגיד "כן, תודה, אני מבין שאי אפשר". האזרחים האסרטיביים יותר היו דופקים על השולחן הנכון ואומרים: "תן לי לדבר עם המנהל". היום, "האזרח הקטן" גדל ויש לו פרלמנט משלו, הרשתות החברתיות הן כבר מזמן לא סתם איזה בילוי בזמן פנאי של תיכוניסטים משועממים. הן מובילות שינויים גדולים מאד. גם אזרח או אזרחית קטנים יכולים להתחיל להניע מהפיכה גדולה. גם זמינות הפלאפונים והמצלמות עלתה מאד ולא צריך לחכות לשום עיתונאי שיגיע לזירה ויסקר מטעם. כל אזרח יכול לשלוף פלאפון, להעלות לסטורי, להתחיל לעשות רעש ולצבור קהל מהר. אולי כוח הכעס וכוח האינטרס האישי של השמירה על הילדים שלנו וכוח הרשתות יכולים לדחוף אותנו להתאגד וללחוץ יותר במקומות הנכונים, לא סתם להפגין, להרגיש וונטילציה וללכת הביתה להמשיך לנגב את הדמעות, אלא לנסות להבין מה המערכת עושה ואיפה היא כבולה, מה המגבלות האמיתיות שלה ולנסות להניע תהליכים שם. פעם היינו גם יותר מרוחקים אחד מהשני, בהרבה נושאים לא יכלת לעשות שום שינוי כי לא הבנת בהם, היום, אתה עדיין לא מבין בהם אבל הרשתות- כשמן כן הן, הרבה יותר צפופות ומקרבות אלינו אנשים שכן מבינים בזה. אני לא מבינה בזה, אבל היום אי אפשר כבר לומר "אני לא מבינה בזה" וזהו. בטוח יש מישהו ברדיוס הרשת הקרוב אלי שמבין, ומישהו אחר שיודע איך להניע. וביחד האזרח הקטן יהיה מן אזרח גדול עם הרבה זרועות שיוכל לפחות לנסות לשנות דברים שאולי פתאום יהיה אפשר.
(ויצא תשפ"ג)
