לא למהר עם עונש מוות

אחד הסיפורים התמוהים ביותר בתורה הוא סיפור עץ הדעת. אחת מהשאלות הרבות שיש על פרשה זו קשורה לכך שהקב"ה אוסר על האדם לאכול מעץ הדעת ומאיים עליו, שאם יאכל ימות. כידוע, האדם ואשתו אוכלים מהעץ ולא מתו לאחר שאכלו מפירות העץ ואף זכו לאריכות ימים מופלגת. מדוע אם כן, לא מתו לאחר אכילתם? רבי יוסף בכור והרמב"ן סבורים, שעונש המיתה שנגזר על האדם היה שהוא ייהפך לבן מות. לאמור, עד שאכל האדם מעץ הדעת הוא היה אמור לחיות לנצח ומאז שחטא נגזר עליו שימות. ובלשונו של הרמב"ן: "אלמלא שחטא לא מת לעולם, כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד". פרוש זה נתמך מניסוח העונש שקיבל האדם לאחר שהוכיחו הקב"ה: "… כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". לעומתם, אבן עזרא סבור, שהעונש לא היה שימות מיד אלא מדובר בתהליך ארוך טווח שלאחר שייאכל גופו ייחלש ויזקין עד שימות. בפירוש נוסף סבור אבן עזרא שאכן היה צריך האדם למות מיד אלא בגלל שעשה תשובה נמחל לו.  תשובה אחרת מצאנו בדברי הרש"ר הירש וז"ל: "אך אפשר, שגזירת 'מות תמות' נתקיימה מיד. אנחנו מוצאים גם במקום אחר, שהגלות היא תחליף לדין מות, כך אצל קין ואצל רוצח בשגגה. הגלות היא מות בזעיר אנפין; שכן, גם המוות איננו השמדה, אלא העברה מן העולם הזה, וכך, הגליית האדם מגן עדן היא מוות בזעיר אנפין, המתקה לדין המוות. הן אין אנו יודעים דבר על חיי האדם בגן עדן; תהום מבדילה בין חיי גן עדן לבין חיי העולם הזה; ואולי דומה המעבר משם לכאן – לצאתנו מן העולם הזה".

הרש"ר הירש סבור שהמוות אינו חידלון אלא מעבר מעולם אחד וידוע לעולם אחר. יתכן והפרשנות המעשית של עונש המוות היא הגליית האדם מגן עדן לעולם אחר. אכן, שני החוטאים הראשונים אדם וקין נענשו בעונש הגלות. האדם גורש מהגן שנמצא בתוך עדן אבל עדיין לאחר הגירוש הוא נשאר במרחב של עדן. בשלב הבא לאחר שקין חטא הוא גורש מחוץ לעדן – "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן".

המשמעות היא סילוקו של האדם מעולם גבוה לעולם נמוך יותר, שרחוק יותר מהשכינה.

המסר של הפרשה הוא להעצים את ערך קדושת החיים כך שנמנע הקב"ה להעניש את האדם בעונש המוות הקלאסי ובמקומו נענש האדם בגלות שהיא קשה מנשוא אבל עדיין חייו של החוטא נמשכים וניתנת לו האפשרות לשקם את עצמו. כך גם בעתיד לא תמהר הסנהדרין לגזור על חוטאים עונש מוות.

(בראשית תשפ"ג)