הספר טוב מן הסרט

"בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹקים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ". האם מספר המלים הקטן שבתיאור הבריאה מספיק להבנה אפילו בסיסית של המתרחש? השאלה מתחברת אל 'סופה' של התורה. משה העביר לנו את כל התורה כ'ספר'! מי יודע על התורה יותר, אלו שזכו לעמוד במעמדים הנשגבים במדבר ב'זמן אמת' או אנחנו הקוראים את הטקסטים הללו מספרי התורה?

הכתיבה מקיימת קשר גורדי בינה לבין פעולת הצמצום של רצון המדבר. הפרץ הפנימי המהווה את רצונו הכמוס והאמיתי של המדבר, הופך מוגבל בסד של זמן ומרחב בעשותו טרנספורמציה לטקסט כתוב. למעשה, בכל פעולת כתיבה מתרחשת רדוקציה בין הרעיון לבין ניסוחו. לאחר פעולת הכתיבה נשאר רק 'משהו' מן הרעיון הבראשיתי. הרבה הולך לאיבוד.

לא לחינם קרויה היחידה הבסיסית של הטקסט- 'מילה', שהיא בעלת משמעות כפולה. ה'מילה' מקצצת בבשר החי של הרעיון ומהווה חוצץ בין האידיאה לבין הידיעה. המילה משאירה רק שארית מן המקור ומבצעת רדוקציה של המקור, היא מלה אותו.

גם האותיות יוצרות פיחות נוסף במסר. היחידה היותר בסיסית של הטקסט הינה האות. האות היא סימן, אבל סימן למה? סימן הוא דבר מייצג העומד במקום דבר אחר. לדוגמה: תו נגינה מייצג צליל מסוים דווקא. האם הכתב או האותיות בהן אנו עושים שימוש מייצגות בצורתן הטיפוגרפית את המסומן?

יש להבחין בשני סוגי כתב. בכתב הפיקטוגרפי (=רישום תמונה, ייצוג אובייקטים באמצעות ציורים), כמו כתב החרטומים לדוגמה, נשאר זכר מסוים למסומן, ולעומתו בכתב הפונטי (=צלילי), כל אות מייצגת עיצור או תנועה וצליל אחד קבוע, לא נשאר זכר למסומן.

מדוע לא קיבלנו את התורה בפורמט של סרט? התשובה לשאלה הדמיונית הזו קשורה לכתב העברי. העברית, לשון הקודש, אינה שפה פונטית רגילה. לאות העברית ולא רק במובן הטיפוגרפי, יש גם משמעות מטאפורית.

האות העברית מסמנת תכנים אחרים לאו דווקא פונטיים. היא נמצאת במעמד של מילה שלמה בשפות פונטיות אחרות. הרב קוק זצ"ל כתב באורות (פיסקת אותיות הנשמה, פרק א, פיסקה ז) כי האותיות העבריות מייצגות את "זיו ואור פנימי של מהותנו". תכנים אלו מיוצגים בעברית כבר ברמת האות, תכונה שאינה קיימת באף שפה. האותa  לדוגמה היא סתם סימן פונטי ללא כל משמעות. האות אלף לעומת זאת, היא גם המילה – אלף (לה כמה וכמה משמעויות), מה שלא קיים באף שפה אחרת. ברור שהספר עדיף.  (בראשית תש"פ)