כשמשה הציץ על הא-לוהים

לבקשת משה "הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ", משיב הקב"ה תשובה בעלת שני חלקים עיקריים. חלק ראשון – "לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי", וחלק שני – "הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל־הַצּֽוּר, וְהָיָה֙ בַּעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עָבְרִֽי, וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ".

משה רבנו לא קיבל את כל מבוקשו. אדם לא יוכל לראות את פני הא-ל ולהיוותר בחיים. 'פנים' ו'אחור' ניתנים כמובן לפרושים אליגוריים רבים. ברם, מדוע "וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י" מלווה בתיאור כה מפורט ודקדקני של תנאי הראייה? נראה כי תנאים אלו הם חלק מתשובת הא-ל.  גם כדי להגיע לדרגה זו של השגת הא-ל יש צורך בתנאים הכרחיים.

"הנה מקום איתי ונצבת על הצור"- הקב"ה קובע את מאפייני נקודת התצפית (מקום ולא זמן), את הפוזיציה ("ונצבת") ואת המיקום המדויק ("על הצור"). מלכתחילה מחוייב משה, גדול הנביאים, לצמצם את ראייתו ל'מציאות' מוגבלת מראש על ידי הא-ל. כל מה שיוכל לראות הוא רק מה שיצליח לפענח בראייתו ממקום מסוים בתוך נקרה ובמצב של נצבות. לא את כל צדדי ההנהגה של הא-ל אלא אספקטים מסוימים בלבד המיוצגים על ידי ההגבלות הנ"ל.

"והיה בעבור כבדי ושמתיך…". משה אינו יכול להמתין כדי שהא-ל יעבור לפניו. מציאות כזו לא תיתכן. כאשר כבוד השם יעבור, ותהיה המשמעות (שאותה איני מתיימר להבין) לכך אשר תהיה, הוא יונח ("ושמתיך") על ידי הא-ל בנקרת הצור. משה, לפי הגבלה זו, אינו יכול להיות מחוץ להוויה הכוללת כצופה המצוי במציאות א' וצופה במציאות ב'. משה נשלף מתוך ההוויה הכוללת כדי לקבל זוית ראייה מסוימת על אותה הוויה עצמה. הוא חווה את 'המערכת' מתוך המערכת, מזווית ראייה מסוימת, ולא כצופה מן הצד. משל הוא עצמו מהווה 'חלק' מאותה הוויה לה הוא מבקש הסבר.

"ושכתי כפי עליך עד עברי", כפו של הא-ל תסתיר כל מידע מ'זמן הווה' מפני משה. הוא יזכה לבחון את שולי ההיסטוריה בפרספקטיבה של 'זמן עבר' בלבד ומתוך כך להסיק את מסקנותיו. הוא יזכה רק ל"וראית את אחרי"! משה יכול 'לראות' במובן של להבין, רק אירועים שכבר התרחשו. מכאן שהא-ל ביקש להגן על משה מצד אחד שהרי "לא יראני האדם וחי", אך לאפשר לו הצצה מוגבלת מן הצד השני.

(כי תשא תשפ"א)