פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
התובנה שלפיה העולם מורכב ואינו מושלם, מחייבת את האדם, כל אדם במקומו, בזמנו ולפי כישוריו, לעשות ככל שניתן לתיקונו
תיאור בריאת האדם, נזר הבריאה, בספר בראשית, על מורכבותו ושלל תובנותיו, זכה לאינספור פרשנויות. אכן, גם אחרי כל אלה, עדיין מהווה האדם, כל אדם וייחודו, חידה לא פתורה.
העולם המודרני מבקש לייצר תחליף לאדם. אם באמצעות שיבוט גנטי, ואם על ידי "בינה מלאכותית" על גווניה השונים. אכן, ברובדי חיים מסוימים (כגון נהיגה אוטונומית, מאגרי ידע, משחק שחמט או ניהול אוטומטי של עבודה חקלאית, מפעל או מרכז לוגיסטי) יש אולי לאדם מחליף, אך בוודאי לא תחליף.
לא ייפלא, אפוא, שבריאת האדם וייחודו, ניצבים במוקד הפרשה הראשונה בתורה. כך גם בהמשך, לאורך ספר בראשית כולו: מעשי בני אדם ותחבולותיהם, הם ולא המצוות, ממלאים את עיקר חלל עולמו של הספר. רק ממחצית ספר שמות ואילך מתחילים הציוויים המרובים לתפוס את מקומם המרכזי בתורת ישראל.
בפירושו הראשון לתורה, מניח רש"י שאלה זו לפתחנו, כמעין פתיחה לפירוש כולו: "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם' (שמות יב, ב) שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית?".
בחיבורו "חיי עולם" מסב הרב עדין שטיינזלץ את שימת לבנו לכך שכבר מן הפרקים הראשונים בספר, על החטא הקדמון, גירוש האדם מגן עדן, ועל רצח הבל בידי קין אחיו, נמצא סיפורים לרוב על צדיקים, אבות ואימהות האומה, אך בוודאי לא סיפורי צדיקים. לא שבחי האר"י ולא שבחי הבעש"ט.
בסיפורי צדיקים (וכך גם בהספדים מסוימים), נראות כל הדמויות מושלמות, נטולות חסרונות. לא כן בספר בראשית ובתורת ישראל כולה. אין בהם ולו דמות אחת מושלמת. ולא חס ושלום מפני שכולן כשלו ומעורבות עמוק בביצת החטאים, אלא מפני שלמן ראשית ברייתו נתפס האדם כיצור מורכב, בעל שני יצרים, יצר הטוב ויצר הרע.
מדרש חז"ל מעמיק נקודה זו. על הפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעריו", שנכתב בכתיב חסר (לא 'נעוריו' אלא 'נעריו') דרשו חכמים שיצרו של אדם רע "משעה שננער לצאת מרחם אמו". הווי אומר: כבר אותו עולל רך, שזה עתה הגיח לעולם, פניו כפני מלאך, רע הוא, וכל ימיו יצטרך להתמודד עם הרוע שבו ולהגביר עליו את יצרו הטוב.
על פני הדברים, גישה זו משקפת ראייה פסימית ביותר לגבי טיבו וטבעו של אדם, אך חבויה בה תובנה פסיכולוגית ואנושית עמוקה. האדם אינו מושלם, העולם אינו מושלם, ועל האדם לעשות כל שביכולתו כדי לתקנו, לשפרו ולטייבו.
משום כך, גם כאשר הוצב האדם ב"גן עדן", מושא חלומותיו של כל בן אנוש, הוטלה עליו המשימה ל"עבדה ולשמרה". אין האדם רשאי לשבת בטל, או להסתפק בשימור הקיים. עליו לעבוד ולעמול, כדי לטייב את הגן-העולם.
כך, מקל וחומר, כאשר נגזר עליו הגירוש מגן עדן, נאמר בו כי "בזעת אפו יאכל לחם", ועליו לעבוד את האדמה על אף שלא אחת "קוץ ודרדר תצמיח לך".
כפי שהדגיש הרב שטינזלץ, תפקיד האדם בעולם אינו מתמצה בהיותו "אב הבית" של גן עדן, להבריג בורג פה ושם. ניצבת בפניו משימה גדולה בהרבה: "אשר ברא א-להים לעשות" – להשלים את בריאת העולם, לתקן את פגמיו, לבנותו, לקדמו ולשכללו.
גישה זו עולה גם מתוך מדרש קדום (פסיקתא רבתי כג), שדן בפולמוס בין אותו "פילוסופוס" אנונימי לבין רבי ("אם חביבה המילה, למה לא ניתנה לאדם הראשון?"). יש שיראו בניסוחו החד והנוקב טקסט חתרני ממש. לפי מדרש זה, לא רק מקצת מעשי הבריאה, אלא "כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך תיקון".
תובנה זו, שלפיה העולם מורכב ואינו מושלם, מחייבת את האדם, כל אדם במקומו, בזמנו ולפי כישוריו, לעשות ככל שניתן לתיקונו, הפיזי והרוחני, ולהיות שותף לקב"ה במעשה הבריאה.
(בראשית תשפ"ג)
