לתקן עולם

ספר הספרים של העם היהודי פותח בתיאור בניית העולם. עולם שבורא אלוהים ב-6 ימי המעשה. המקרא אינו פותח בהצגת האל בתיאוריו ובמוצאו, כמצוי במיתולוגיות שונות. מנגד ובמקום לפתוח בתאוגוניה, המקרא פותחת ביצירה של האל, בבריאת העולם יש מאין. בריאה מיוחדת ששיכלולה בא לידי הגשמה באמירה "ויאמר אלוקים…" או כפי שסיכמו זאת חז"ל "בעשרה מאמרות נברא העולם".

הבריאה מתחילה באור ובהבדלה שבין האור והחושך, ונחתמת בבריאת האדם. הבריאה שמורכבת מצירוף של רוח וחומר, גוף ונשמה.

בניסיון להבין מדוע האדם נברא אחרון אנו מוצאים בתלמוד מספר סיבות וכך מובא במסכת סנהדרין:

"תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת, ומפני מה –

שלא יהו מינים אומרים שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.

דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית.

דבר אחר: כדי שיכנס למצווה מיד.

דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללן, והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחין, שנאמר: 'חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה'. טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה שלחה נערתיה תקרא על גפי מרמי קרת. חכמות בנתה ביתה – זו מידתו של הקדוש ברוך הוא, שברא את כל העולם כולו בחכמה. חצבה עמודיה שבעה – אלו שבעת ימי בראשית, טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה – אלו ימים ונהרות וכל צורכי עולם. שלחה נערתיה תקרא – זה אדם וחוה.

ארבעה הסברים אפשריים מניח התלמוד בשאלה זו, הראשונה עניינה בשלילת כל אפשרות שלאל היו שותפים בבריאת העולם, האל הוא בעל הזכויות הבלעדיות בבריאת העולם. הנימוק השני מבקש לשלול מאדם את תחושת הגאווה שהוא שווה יותר מאשר כולם, אלא בסדר ההיררכי הוא נברא אחרון ויצורים, שלכאורה נחזים כחסרי חשיבות קדמו לבריאתו. נימוק שלישי עוסק במטרה של בריאת העולם ואשר כל עניינה קיום החוק האלוקי, כמאמר הנביא ירמיה: "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי". והנימוק האחרון עוסק בהנחה שהעולם כולו נברא למען האדם, וככזה היה מקום לבנות את המעטפת המלאה עבור האדם ורק אחרי שכל התשתית הונחה ניתן היה לברוא את האדם.

תפיסות אלו כולם ניתנו לאדם, חז"ל לא הסתפקו בתירוץ אחד, שכן כל אחד ואחד מהנימוקים צריך להיות רלוונטי לכל אדם ואדם במהלך חייו. וכדי להבהיר את הדברים נעמוד על חשיבות כל אחד ואחד מההסברים שמציעים חז"ל.

החשש מפני האפשרות שהאדם יראה עצמו שותף למעשה האם אינו זר, כך למשל מובא במדרש דיאלוג שהתקיים בין רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע: "שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם, אמר לו [=רבי עקיבא] של בשר ודם נאים". שאלה פילוסופית עמוקה מוצגת לר' עקיבא מעשיו של מי טובים יותר, מעשה האל או מעשיו של האדם? האדם יוצר, ויצירתו הגדולה ביותר של האדם באה לידי ביטוי ביכולתו להביא ילדים. בעצם ההולדה האדם יוצר ובפעולה זו הופך האדם לשותף של האל. כמאמר התלמוד במסכת קידושין: "שלושה שותפים בו באדם, הקב"ה אביו ואמו". החשש מפני בלבול היוצרות והזליגה לכיוון האפשרות שהאדם הוא שותף לאל בכוחו להשפיע על מעשה האל להלחם בו או להתחרות איתו אינם זרים, כך למשל דור הפלגה, בעצם היוזמה לבניית מגדל בבל ביקשו לשנות את מאזן הכוחות בעולם ולהעביר את השליטה בעולם מידי האל לידי בני האדם.

ההסבר השני מבקש להתמודד עם האפשרות שיכולה לקונן בליבו של האדם ואשר עניינה הכל נברא לכבודי. הרי מדובר ביצור עליו נאמר בספר תהילים ולפיה האדם הוא הדבר שקרוב לאלוקות, וכמאמר הפסוק: "ותחסרהו מעט מאלוקים וכבוד הדר תעטרהו". מכאן למדרון החלקלק שמשה מזהיר עליו בנאומו האחרון בספר דברים: "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" המקור לתפיסה זו לפי המדרש הוא "גסות רוח שגורמת לכפירה בעיקר".

ההסבר השלישי, לשאלה מדוע נברא האדם אחרון, מושתת על תפקידו של האדם בעולם. האדם הונח בעולם 'לעובדה ולשומרה', הוא נתון למערכת חוקים וכללים אלוקיים, האדם נתון לעול צווים מוסריים אין הוא הגיע לעולם לא כדי להשחית את זמנו בהבל ורעות רוח, לשם כך נבראו בעלי החיים, המגלמים את החומר. ולכן ייעודו האמיתי של האדם מתמצה במחוייבות לדרכי האל. כמה נכוחים הם דבריו של הנביא ירמיה בהקשר זה בקריאתו: "כה' אמר ה'. אלא יתהלל חכם בחוכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד, משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה'".

אם הפנמת את כל אלו, אם יודע האדם את מקומו את אפסותו אל מול כל אשר יש לו, אם מבין הוא שעל אף פיתוחיו והישגיו בקידום האנושות הוא עדיין שותף מוגבל, ואם הוא מבין שגדולתו החומרית אינו פוטרת אותו ממחויבותו לחוק ולמוסר. רק אז יוכל הוא להגיע אל הנימוק הרבעי והאחרון, נבראת אחרון כי הכל מיועד לך. דברים אלו מתיישבים עם דברי המדרש על הפסוק במגילת קהלת: "ראה את מעשה האלוקים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו". מסביר המדרש: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".

עיקר תכליתו של האדם, כפי שניסח אותה הרב יונתן זקס בספרו 'לרפא עולם שבור' מנוסחת בצורה ברורה במילים הבאות: באנו לכאן כדי לשנות משהו, כדי לתקן בקצב שלנו את העולם השבור ולעשות את הנדרש כדי להפוך את העולם למשכן של צדק ורחמים, למקום שבו הגלמודים אינם לבדם, העניים אינם נזנחים לנפשם ושוועו העשוקים נשמעת. "צורכי גופו של הזולת הם אחריותי הרוחנית שלי".

בתקופה בה האדם מקדיש יותר זמן לעצמו, מורכז באפשרות העומדות בפניו, שואף למקסם את הצלחותיו החומריות, עלינו לזכור שהשאיפה היותר חשובה של החיים היא התביעה "לתקן עולם במלכות שדי".