החברים השמאלנים שלי

ככל שעולה הסטרס, ככל שעולה המצוקה והפחד, אי אפשר לטאטא את כל השוני העמוק הזה אל מתחת לשטיח האחדות. מצד שני אנחנו מבקשים אחדות כי שם כוחנו

"רבים מחבריי הם שמאלנים". אני יכולה להגיד את המשפט הזה שפותח נאומים בשביל להישמע נאורה בעיני עצמי אבל הוא לא יהיה אמת. לא רק הפייסבוק מקהיל קהילות ומטרגט אנשים לפי השתייכות שלהם, בכך הוא מעצים את התחושה שכולם חושבים כמוני. "עובדה, כל הפיד שלי מלא באנשים שמדברים על איקס". הפייסבוק למד את זה מאיתנו. ככה אנחנו אוהבים את עצמינו, עם אנשים ודעות שדומים לנו מסביבנו, פחות או יותר. אנחנו לא אוהבים שמישהו מאתגר אותנו יתר על המידה, מושך את שטיח הנחות היסוד שלנו מתחת לרגליים. במיוחד כאשר לא מדובר ב"דעות" שאפשר להתדיין ואפילו להתווכח עליהן ויכוח תרבותי בסלון על כוס קפה, אלא דעות שיש להן השלכות מעשיות ביותר על החיים שלנו במובן הכי ראשוני- לדוגמא, האם הפלסטינים יבנו בתים רבי קומות לאורך הכביש המשותף שלנו קרוב מאד אליו, מספיק קרוב בשביל שכבר לא יצטרכו להתאמץ, לצאת לכביש לזרוק אבנים אלא ישבו בסלון, ישתו תה ויידו ישר לכביש. או לא. האם הם יתרחבו לאורך הארץ ממזרח עד ירדן בצורה מאסיבית, יקימו רצפים טריטוריאליים שם, או לא.  אנחנו לא בוחרים עמדה פוליטית באותה צורה שבוחרים מוצר בסופרמרקט: מסתובבים, מחפשים משהו נחמד שעונה על כמה קריטריונים בסיסיים ומכניסים לעגלת הקניות. הבחירות הפוליטיות שלנו נובעות ממקומות מאד עמוקים, ממקומות של זהות, של שייכות, של פחד, של תקווה, של שאלות קיומיות ממש. לכן הפוליטיקה כל כך בוערת. לכן מי שמחזיק בדעות שאני מרגישה שיכולות להרע את עתידי, לא עתידי הרחוק והאמורפי אלא עתידי העומדת בטרמפיאדה מחר בבוקר, יהיו דעות שיהיה לי קשה לסבול. כנראה ש"וכן להיפך", כנראה שדעותיי הימניות מכווצות את הבטן הרכה של רבים מחבריי השמאלנים והם מפחדים מהשחתת המוסר האנושי, הישראלי, שדרכי תביא אליה.

האמת היא שיש לי רק חברה טובה אחת, חברת נפש, חברת ילדות שנמצאת בצד ההפכי ביותר של קשת הדעות הפוליטיות, וכשאני אומרת הפכי אני אומרת- בן גביר מול בל"ד בערך. אנחנו חברות טובות מאד ובאופן ברור ועקרוני לא מתווכחות על פוליטיקה. אנחנו לא נצא מזה ראש והחברות שלנו תיהרס. בדוק. אפילו בדוק ומנוסה, ניסינו את זה פעם, לפני הרבה שנים, אחרי שהיא בילתה שבת ברמאללה עם ידידיה 'נגד הגדר' שלחצו יד לערפאת. זה היה למעלה מכוחותיי, וכמעט כמעט הפסדנו את חברותינו. ניסינו לא מזמן עוד פעם בעת מבצע 'שומר החומות'. התגלגלנו לויכוח, זה לא עבד. הטונים עלו, התסכול גבר, היא טוענת טענות הרבה יותר טובה ממני, אני תמיד יוצאת עילגת, אפולוגטית וקצת בורה. היא, לעומת זאת, לא מפחדת מתבוסה ורק נהיית חדה יותר ככל שהיריבה שלה מתקפלת. אני לא יכולה להגיד: "רבים מחבריי הם שמאלנים", כי זה לא קל לתחזק חברות שיש בה פערים כל כך משמעותיים עד שכל צד מרגיש נרדף על ידי הצד השני ונמצא בסכנה אמיתית בגללו.

בכל מערכת בחירות נשמעים הקולות שאומרים שזו היתה המערכת המלוכלכת במיוחד, אולי זה נכון, אולי רמות הניכור עולות ככל שעולה הסטרס, ככל שעולה המצוקה והפחד, אי אפשר לטאטא את כל השוני העמוק הזה אל מתחת לשטיח האחדות. מצד שני אנחנו מבקשים אחדות כי שם כוחנו. עם ישראל בהגדרה נשען על האיכות הזאת "אחדות" ככח מרכזי שלו, שמוביל להצלחתו. גם אם זה לא נראה, והרבה פעמים זה לא נראה בכלל, כנראה יש לנו עדיין מטרות משותפות גם אם הן קבורות מתחת להררי תפיסות ואסטרטגיות אחרות, הפוכות וכואבות.

(לך לך תשפ"ג)