הייתם משדכים מתמודד/ת נפש?

האם היית מציע כשידוך בחור נהדר שהתמודד בעבר? ובחורה מקסימה שבעזרת מינון נמוך של תרופה מתמודדת באופן שלא ניכר בכלל בחיי היומיום שלה?

יצא שהשבוע ביקרתי בכפר שאול. למי שלא ירושלמי זה יכול להישמע כשם של עוד שכונה, מי שירושלמי מתכווץ בכסא. למי שלא ירושלמי להגיד 'כפר שאול' זה כמו להגיד: גהה, אברבנאל. שמות שמקפלים בתוכם כל כך הרבה רגש, שמות שמפעילים אותנו מיד. שבעיקר גורמים לנו לרצות לרוץ לצד השני. ומסתבר שלא רק לנו, בסיור שבו נכחתי בבית החולים סיפר הרופא הראשי בעצב שיש מאד מעט כוח אדם, "התחום הזה של בריאות הנפש הוא לא בדיוק אטרקטיבי", הוא אמר. "אני מבין את זה, אבל חושש עוד יותר מהעתיד. כי גם בפקולטה היוקרתית של לימודי רפואה מעטים מאד הרופאים הצעירים שרוצים להתמחות בפסיכיאטריה". אמנם באתי לכנס שעוסק במתמודדי נפש בקהילה אבל אני מודה שכשהשער הירוק של בית החולים נסגר מאחוריי עלה בי איזה פחד קמאי שאני אתקע שם לעולם, שאני אגיד לרופא: "זו טעות, אני לא צריכה להיות פה!", והוא יגיד "כן, כן, כולם אומרים את זה כאן". פחדתי שאנשי הצוות המיומנים 'יעלו עלי', הם יסתכלו לי לתוך הנפש ויגידו "היא משקיעה הרבה בשביל שלא ייראו עליה, אבל באמת היא מתאימה לכאן".

בשיחה שהיתה לי עם אחד המארגנים של הכנס, איש שבעברו התמודד עם התמודדות נפשית משמעותית הוא הקל מעליי את המשא. "אני מבין את זה", הוא אמר. "לאנשים יש כל מיני פחדים, הם מפחדים שיגלו להם סרטן, שתהיה תאונת דרכים, פיגוע, אבל זה? שפתאום תתפרץ התמודדות עם בריאות הנפש? זה פחד הפחדים. אנשים רוצים להתרחק כמה שאפשר מלראות בעיניים את האפשרות הזאת, עד כדי שהם מרחיקים אותה לשוליים ממש". הבנתי שלאנשים ונוער שמתמודדים עם בריאות הנפש אין הופעות של זמר מגניב, אין יום כיף בסופרלנד ואפילו ספרית שצובעת יפה את השיער אין. את נמצאת במקום יחסית סגור ואפילו לצבוע את השיער את לא יכולה, את נאלצת להיראות מוזנחת. אני בטוחה שזה עוזר לתדמית המשוגעת, אשה פרועה בפיג'מה, מי צריך יותר. וכשהתקציבים דלים, כשהאנשים מתרחקים, העליבות צומחת.

מחוץ לאולם הכנסים בשמש הירושלמית של תחילת חורף, קבוצה של אנשים, חלקם מתמודדים בעבר, חלקם הגיעו לבוקר הזה בזכות טיפול תרופתי אינטנסיבי שמעלה אותם על דרך אחד האדם, דיברנו על האפשרות להתקבל לתפקידים בקהילה. האם תוכל להיות מורה מתמודדת נפש? למה זה שונה ממורה נכה? "יש לי חברה", סיפרה מישהי שהיא פסיכולוגית, "גמדה, גם היא מורה, אבל היא לא מוצאת עבודה, היא נסעה להיות מורה בניו יורק. נראה שאיכשהוא שם, בגלל עמדות פרוגרסיביות יותר וערכים כמו 'לקבל את האחר' שוויון הזדמנויות וכו' מקבלים את כל הדחיפה קדימה".  "ומה לגבי שידוך?" שאל מישהו אחר בקבוצה, "האם היית מציע כשידוך בחור נהדר שהתמודד בעבר? ובחורה מקסימה שבעזרת מינון נמוך של תרופה מתמודדת באופן שלא ניכר בכלל בחיי היומיום שלה"?

בסיום המפגש מעורר המחשבה הזה פתחו לי את השער הירוק, יצאתי בחזרה לאוויר 'הרגיל' בהרגשה שזכיתי להציץ למקום שנמצא בירכתי הבמה המרכזית של העולם, לפגוש אנשים שלא עלו על מרכז הבמה, שלא קיבלו את המרחב לרקוד עליה בכנפיים פתוחות, שאור הזרקורים מעולם לא היה עליהם. יחד עם זאת, לאט לאט, בעבודה קשה של בולדוזרים אמיתיים, אנשים ונשים שנאלצו להיות חלק מהמערך הזה מכורח משפחתי, הורים, אחים, בני זוג שנדחפו לפינת ההתמודדות, דברים מתחילים להשתנות, זמרים חשובים בציבור מזמינים מתמודדי נפש להיות במרכז ארוע ולעמוד על הבמה אולי לא בגאווה אבל גם לא בבושה, מתחת לתאורה היפה. אולי אפילו תבוא ספרית.

(וישלח תשפ"ג)