נח ואברהם, חברון ותל אביב

 

בסיפור של הארץ שלנו, של העמדות כלפיה, השאלה אם אתה 'חלק מהסיפור' או חיצוני לו היא קריטית

לפני כמה זמן ראיתי סדרת יוטיוב של בחור שמטייל בארצות שונות בעולם. הוא עושה את זה באופן מקומי ואותנטי, הוא לא שוהה במלונות אלא מתארח בבתים של תושבים, אוכל בבית שלהם או טועם אוכל רחוב ומעביר חוויה חמה וקרובה. הפרק היחיד בו הוא מטייל בישראל מתרחש בחברון, או כפי שהוא קורא לה 'איל חליל'. מבחינתו הוא בחר עיר בדיוק כמו שיכל לבחור לסקר את תל אביב. הוא מתארח בבית של חבר פלסטיני שפגש באיזו שהיא תכנית סטודנטים, הוא אוכל בביתו ושותה מפיתו ומוסק את זיתיו – חוויה מרגשת לאירופאי,  ואמא של הפלסטינאי מברכת אותו לפני לכתו. אני מסתכלת עליו, מחפשת את הנשק, את ג'יפ הליווי, אבל לא. יש לו רק תיק בד עם פסים. לוקח לי זמן להבין שהוא לא כבול באותם כבלים שלנו, יהודים ישראלים, והוא אכן חופשי לצאת ולבוא בשערי כל מקום שיחשוק בו, כולל רמאללה. ככה הילדים שלי מנסים לפעמים להבין את העולם ושואלים: "מה, אי אפשר להיכנס לרמאללה"? ואני אומרת: "אפשר. רק לצאת אי אפשר". או אז מכה בי בתחושה מוזרה חווית המוגבלות שיש לנו בארץ. זה קורה גם כשאני הולכת בעיר העתיקה ונזהרת לא להיכנס בטעות לסמטה הלא נכונה ופתאום- מהסמטה הכי לא נכונה יוצאת בחורה בלונדינית בסנדלים. בחורה אירופאית עם דרכון אדום שמחפשת מלון קטן וזול יכולה למצוא בבוקינג מלון ברובע המוסלמי, לקום בבוקר לשתות קפה על הגג ולהשקיף על העולם, להיכנס בשלום וגם לצאת בשלום ממקומות שהם אקס-טריטוריה לאזרחים ישראלים-יהודים בעלי דרכון כחול.

בסיפור של הארץ שלנו, של העמדות כלפיה, השאלה אם אתה 'חלק מהסיפור' או חיצוני לו היא קריטית. אותם אירופאים שמטיילים בכל מקום הם תיירים במלא מובן המילה, הם מסתכלים בעיניים חיצוניות על המציאות המורכבת שכאן. אורח לרגע יכול לפתח תפיסות ועמדות שהוא לא יצטרך להתמודד עם כל השלכותיהן, ברגע שהדייסה שהתבשלה כאן רותחת מדי הם יכולים לארוז את תיק הבד שלהם ולחזור לארצות הנוחות והירוקות שממתינות להם מהעבר השני של הים. לכן הם יכולים לפתח עמדות 'אובייקטיביות' שלא יצטרכו לחיות תחת השלכותיהן. עבור מי שחי כאן, לעומת זאת, המציאות יכולה להגיע למצב שהיא מאיימת עליו בגופו ממש. לכן, מהר מאוד הוא מפתח עמדות קשיחות למדי שיגנו עליו. ויש לו ממה.

כשאנחנו מסתכלים על אברהם ונח אנחנו רואים הנהגות שונות לגבי המרחב האנושי בו הם חיו; נח נכנס בגפו אל התיבה, הוא, משפחתו והחיות, ואינו מבקש רחמים על שאר יושבי הארץ. אברהם, לעומתו, מתפלל על העיר סדום ומבקש רחמים על יושביה. ולמה? אולי כי ההבדל ביניהם היה עומק הקשר והשייכות לסיפור. נח היה מאוים בגופו ממש, מי המבול איימו עליו, וכשהציע לו הקדוש ברוך הוא הצלה בדמות התיבה הוא 'לקח אותה בשתי ידיים וברח'  לפני שמישהו שם יתחרט. אברהם אבינו, לעומתו, צופה מן הצד, הוא אינו מאוים ממה שעתיד לקרות בסדום ויכול להיות אובייקטיבי יותר.

ומשהו קטן לסיום, ל'שער יפו' שבירושלים אנחנו קוראים ככה כי אם נצא ממנו ונלך ישר נגיע לעיר השניה החשובה לנו- תל אביב, יפו. הערבים קוראים לשער הזה "באב אל חליל", השער שמוביל לחברון. שני הנתיבים שיוצאים מלב העיר העתיקה- אחד לכיוון תל אביב ואחד לכיוון חברון הם נתיבים שחצבו אבותינו, אבות ארץ ישראל, ואבות מדינת ישראל. על ידי הנתיבים האלה נסלל הקשר הפנימי שלנו עם הארץ, שקושר אותנו באופן עמוק לסיפור ולא נותן לנו להתבונן בו בעין חיצונית.

(וירא תשפ"ג)