יום בכבישים של יו"ש

המתנחלים עלו לכותרות. מתנחלים שפגעו במג"ד צנחנים, מתנחלים שהכו אשה מבוגרת פעילת שמאל, מתנחלים שלא יזכו, לדבריה של שרת התחבורה, להשקעה בכבישים כי זה בזבוז משאבים על חבל ארץ, או במילה היותר פופולרית ופחות רומנטית 'שטח' שמדינת ישראל תתקפל ממנו ביש עתיד הקרוב. אני לא עושה מכל הארועים האלה חבילה אחת, מה שמטריד הוא שהמילה 'מתנחלים' כבר נהיית רחבה מדי. מה הפרמטר להיקרא 'מתנחלים'? מגורים ביהודה ושומרון בלבד? ואז תושבי מעלה אדומים או אריאל גם נחשבים 'אלימות המתנחלים'? ותושבי ביתר עילית? אולי האפיון הוא תרבותי? ואז אנשים ציוניים דתיים לאומיים שגרים ברעננה אבל תומכים רעיונית וחינוכית בילדים שלהם שגרים בגוש עציון, גם נחשבים מתנחלים? ומי שגר בניו יורק ותומך בעסקים ביהודה ושומרון? אולי יש 'מתנחלים אקטיביים' ומתנחלים פאסיביים'?

אני רוצה לספר לכם על כמה רגעים בהם הפכתי מירושלמית, מתנחלת בדעותיי בלבד, למתנחלת שמתגוררת באופן אקטיבי בהתנחלות. זה מעבר מטלטל מאד. כמו הפעם הראשונה שנסענו לבית החדש ולא הבנו שגם אנחנו היהודים שבשורה הארוכה והמשתרכת אמורים לעמוד במחסום ופשוט המשכנו לנסוע ישר עד שקפץ עלינו חייל עם נשק דרוך וצרח: "אתם משוגעים? יכלתי לירות בכם!". אני זוכרת את העיניים שלו פעורות והנחיריים רוטטות מפחד. כמו הפעם הראשונה שכל הילדים בכו ברכב והיו נורא צמאים אז עצרתי בצד הדרך וביקשתי מים ממישהו והרגשתי כזאת 'דו קיום' עם עצמי עד שחברות בישוב אמרו לי: "השתגעת? לא עוצרים לדבר עם אף אחד, כמו בכיפה אדומה, עוברים את היער מהר, רגל על הגז ישר הביתה". כמו הפעם הראשונה שהבנתי שערבי שגר מאחורי המחסומים אולי אף פעם לא ראה את הים ולא יכול לעשות קניות בקניון מלחה (שזה דוקא פחות נורא מאשר לא ללכת לים). ובכלל, שאם עושים זום אאוט ומסתכלים על הגזרה מלמעלה אז מבינים באופן מוחשי שיש כמה מחסומים- מדרום, מצפון ממזרח וממערב והם לכודים בתוך השטח המוגבל שביניהם, גם אם בצדק, זה מוזר להבין שזה ככה. ולהבין שהמחסומים שומרים על מי שגר עמוק יותר בשטח ישראל. ושמי שמסכים לחיות מעבר למחסומים פוגש אותם פי אלף מאשר מי שמדבר עליהם מבחוץ. כל הדברים האלה טריוויאליים וברורים לכאורה, אבל הרגע שאתה מבין משהו מדעתך, מבשרך ממש, גם אם ידעת לדקלם אותו לפני כן, זה רגע מכונן. יש גם את הרגע שאתה מבין שנכנסת ל'מוד' אחר של נהיגה, כמו שיש נהיגה בתוך שכונת מגורים ונהיגה אחרת בכביש שש, כך יש נהיגה אחרת בכבישי יהודה ושומרון, את נוהגת כאילו את במשחק מחשב, עיניים על הכביש- קפיצה ימינה, קפיצה שמאלה, מהר יותר, הנה עוקפת אותי משאית ענקית בקו לבן, הנה רכב שבא מולי עוקף ונכנס לנתיב שלי ולא נראה שבשניות הקרובות הוא יצליח לחזור לנתיב שלו, מהר להסיט את ההגה לשוליים, אה, אין שוליים, ברוך ה' הוא הספיק- ככה עולים רמות במשחק מחשב, העיקר לא להיפסל. בינתיים צריך גם להרים עיניים מדי פעם ולסרוק את כל הגזרה- אולי הילד שעומד על הכביש יזרוק עלי אבן? אולי יזרקו מהגשר? מההר? הם בונים מספיק קרוב לכביש שתיכף כבר לא יצטרכו לצאת לכביש לזרוק אבנים, ולא לכסות את הפנים, יוכלו לשבת בסלון להמשיך לראות טלוויזיה ולזרוק אבן הישר מהכורסא, לפגוע בול. אפס מאמץ.

ויש עוד משהו שאני רואה. כששרת התחבורה חושבת שלא צריך לפתח כאן את הכבישים היא פוגעת גם בהם. נכון, אנחנו לא באותה סירה, הם לא מפחדים שיחטפו להם נער שעומד בשולי הדרך כמו בטרמפיאדה, הם לא מפחדים שידרסו אותם בכוונה כשהם הולכים על הכביש בדרך לבית ספר, הם לא מפחדים שיעקפו אותם בקו לבן וידהרו להם לתוך הלבן שבעיניים, הם לא מפחדים ששורת רעולי פנים יגררו אותם מהאוטו החוצה, אבל גם הם חוטפים אנושות ממצב הכבישים.

בשמאל צועקים על המחסומים, נראה לי שהרבה יותר גרוע הקטל בכבישים מאשר לעמוד במחסום. כל שני וחמישי הם נהרגים פה. בבית שלהם. עומד בחור צעיר עם חליפה ותיק ג'יימס בונד בשולי הכביש הסואן, מאחוריו מתמר ענן אבק מהמדבר, זה נראה כמו תמונה בקליפ של שיר, אבל זה לא, זה החיים האמיתיים שלו. ככה הוא עומד, בכביש בלי שוליים. מונית צהובה גדולה עוצרת בפתאומיות בשום מקום באמצע כביש ראשי, כולם דופקים ברקס, אין לה תחנה אז ממילא היא גם לא מאותתת. יורדת אשה עם תינוק ביד. ילדים הולכים לבית ספר על הכביש, חוצים לצד השני בריצה. זה כביש עם משאיות דוהרות. אני מתה מפחד לדרוס מישהו. "כמו בהודו", אני אומרת לילדים. "זוכרים שראינו ילדים צועדים 2 קילומטר לבית ספר? עם חולצות תלבושת אחידות. תלמדו מהם משהו!". אבל זה לא הודו כאן. יש לנו משאבים, זה לא בזבוז לנסות לדאוג שכולם יגיעו הביתה בשלום. זה בסיסי. אחר כך נתווכח, ועוד איך נתווכח, על השלום עצמו.

(נח תשפ"ג)