סיפורה של שפחה או בת של מלך?

הבירור האמיתי ראוי בעיניי להיעשות במעגלים חברתיים ובתי מדרש של מי שמרגיש ומרגישה שהשאלות האלה רלוונטיות לחייהם ברמה תפיסתית ומעשית ולא בזירת הקרב של ההפגנות

הבדיחה מספרת שתייר ישראלי אחד, נקרא לו נ., טייל בארצות הברית ופגש בשוק איכרים אשה וגבר עורכים קניות. האשה לבשה שמלה ארוכה וכיסתה את שערות ראשה, הגבר לבש שחור לבן וחבש כובע שחור מקטיפה. נ. ניגש אליהם והתחיל להגיד את כל מה שיש לו לומר על העולם החרדי, אם זה היה בשבועות האחרונים אולי הוא היה מוסיף משהו על האשה השפחה, הוא דיבר על הבדלנות והצמצום שהם מייצגים, מתהלכים ככה בבגדים מהמאה השמונה עשרה. אחרי שהוא סיים הם אמרו לו: "אבל אנחנו לא יהודים חרדים, אנחנו מקהילת האיימיש, הקהילה בארצות הברית ששומרת על מסורות ומנהגים גם בלבוש, כפי שהיו האבות המייסדים של אמריקה החלוצית". ברגע שנ. שמע את זה הוא התנצל: "מצטער" הוא אמר, "לא התכוונתי לפגוע במסורת שלכם, להיפך, אני מכבד את זה מאד. סליחה, סליחה".

אני לא יודעת איך זה מסתדר, כי אם הוא דיבר אליהם בעברית ושפך את חמת זעמו אז איך הם הבינו? איך פנו אליו בחזרה באנגלית: "אנחנו לא חרדים"? אבל בכל זאת, זו בדיחה ולא שואלים שאלות לוגיות על הבדחן, זה סיפור שבא להגיד הרבה דברים, בין השאר ההבנה שאני לא מאשימה את נ., כי כל עוד מסורות רחוקות מאיתנו אנחנו יכולים להתבונן עליהן בעיניים אנתרופולוגיות, אבל כאשר הן קרובות אלינו ומעמתות אותנו עם זהות שלנו, כאשר הן שואלות אותנו באופן אישי: "ומה איתך?" הן מאתגרות הרבה יותר, ומביאות לעימות פנימי שמתבטא בחוץ, בדחיה, בריחוק, בשיפוט ובכעס על מי שמייצג אותן.

מיצגי הנשים בהפגנות שהפכו לזירת התכתשות: "כן שפחה לא שפחה, כן בת מלך, לא נכון, את לא, אני כן! את לא, הנה עובדה שאפילו ההתייחסות שלך לכתר של עצמך עוברת דרך מישהו אחר- גבר, מלך", נראים לי כמייצגים נקודה משמעותית במהפכה שמערבלת אותנו בחודשים האחרונים. לאט לאט מתקלפות השכבות ואפשר לראות שחוץ מהתכנים המשפטיים שלשמם נתכנסה המהפכה, יש פה גרעינים פנימיים שמתגלים. כמו הגרעין הזה, המחלוקת התרבותית העמוקה שמתבטאת במיצג השפחות שבא בעיניי להתריע מפני הקיצוניות אליה הולכת מדינת ישראל ועל הדרך מספר לנשים שכבר היום לבושות בבגדים ארוכים ומכסות את הראש שלמרות שהן אומרות כל בוקר "ברוך.. שלא עשני שפחה", הן בגדר שפחות חרופות והחירות מהן והלאה, ולעומתו ישנו מיצג: "אני בת מלך" ו"שפחה אחותכן" שזה בוודאי סגנון דיבור שאין בו מן הכניעה. מה שמטריד אותי בעיקר הוא שנראה שאין כאן הזמנה לשיחה מעמיקה על הנושאים הקשים באמת: על הקונפליקטים שמתעוררים בעיתות מודרניות בין רצון של אשה לשמור על זהות מסורתית לבין רצונה לחיות חיים מודרניים ומערביים. יש הרבה קונפליקטים בין שניהם ונשים וגברים מתעסקים הרבה ומבררים שאלות שמתעוררת יותר ויותר: מה מקומה של אשה בבית כנסת? מה מקומה בפסיקת הלכה? האם המסורת היהודית מאתגרת את החרות של נשים? איך נבנית אשה גם חרותית וגם מסורתית?

מעבר להתכתשות המעייפת והמיותרת שנעשית ברחוב, הבירור האמיתי ראוי בעיניי להיעשות במעגלים חברתיים ובתי מדרש של מי שמרגיש ומרגישה שהשאלות האלה רלוונטיות לחייהם ברמה תפיסתית ומעשית ולא בזירת הקרב של ההפגנות של מי שבא להטיח בפני הציבור וללכת הביתה לחייו.

אגב האיימיש, הידעתם שהסיבה שלשיבולת שועל קוראים גם קוואקר, היא בגלל האדון שחור הכובע שמצויר על האריזה? "קוואקר" הוא "חיל ורעדה", כך נקראו האנשים "החרדים" בקהילות מסוימות אנגליה ואמריקה במאה ה-18. אז בפעם הבאה שאתם אוכלים עוגיית קוואקר אולי תזכרו בכל זה…

(אמור תשפ"ג)