מה שקרה לי במוטל דרכים

אני משתדלת לא לחזור למקומות, לא לראות שינויים ולקבל פרופורציות אחרות. כמו שכשהייתי קטנה המגלשה בגן השעשועים נראתה לי עצומה ופיסת הדשא- שמורת טבע

לכפר קטנטן בצפון צפון הודו הגעתי שעה לפני שבת. לא באמת ידעתי מה השעה ולא היה לי לוח 'זמני כניסת ויציאת השבת', השעון היתה השמש והיא ירדה בקצב. מותשים מהליכה קשה של כמעט שבועיים בהרים גבוהים הגענו לכפר הקטן. מבנה צבאי מלבני ישן, חמישה בתי עץ ושני אוהלים. על אחד מהם היה כתוב בצבע שמן אדום טרי- הוטל. כאן נהיה בשבת. שאר חבריי למסע לא שמרו שבת, אבל בתכנון הטיול קבענו את יום השבת כיום המנוחה הנדרש בשביל להתרגל לגבהים בהרים. הבעלים של ה'מלון' ביקש שנחכה רגע בחוץ כי הוא בדיוק שוטף בצינור את רצפת האוהל ששחטו בו כבש לפני כמה דקות. "אוקיי… שבת שלום באמת", חשבתי והתחלתי בהכנות הקטנות: לחם, טונה, נרות.

ליד הבתים בריכת מים עגולה נוצצת באור השמש היורדת. שטפתי בה פנים וידיים מאבק הדרך, בכל זאת- הכנות לשבת. בשבת בבוקר קמתי וגיליתי שני דברים: שחבריי למסע עזבו והמשיכו בדרך, ושהבריכה נעלמה. תהיתי אם זו היתה פטה מורגנה שדמיינתי מרוב עיייפות אבל עיגול מלא ירוקת ובוץ היה שם, ראיה למים שהיו.

ביום ראשון היתה שם הבריכה שוב, הפסגות המושלגות מסביב משתקפות בה. אבל למחרת, היא נעלמה. גם בימים הבאים הלכו המים וחזרו לסירוגין והבריכה הקסומה היתה תעלומה בעיני.

ביום האחרון קמתי בזריחה בשביל להגיע לתחילתו של הכביש היחיד שיוצא מהעמק. על גבעה בדרך ראיתי פתאום עומדת יחידה אשה זקנה מאד. עם שתי צמות וכובע מחודד, ככה מתלבשים בחבל זנסקר. היא התכופפה וגללה אבן ענקית. האבן חסמה תעלה והמים הוטו אל הנתיב השני, אל הכפר השכן כדי למלא את הבריכה שלו. וכך נפתרה התעלומה, מקומיים בכביש סיפרו לי שככה הם עושים כבר שנים. בימים זוגיים המים מוטים אל כפר אחד, ובימים אי זוגיים- אל הכפר השני.

אולי הזקנה כבר נפטרה, אולי הכביש כבר מגיע לכפרים, אולי בכלל יש צינורות וברזים על ההרים האלה. אני משתדלת לא לחזור למקומות, לא לראות שינויים, לא לקבל פרופורציות אחרות. כמו שכשהייתי ילדה קטנה והמגלשה בגן השעשועים נראתה לי עצומה ופיסת הדשא- שמורת טבע. אם אחזור עכשיו בעיניים בוגרות, יכנס הכל לפרופורציות האמיתיות שלו. אבל מה שקלטתי ממנו בילדות הוא הסיפור שחשוב שישאר אצלי. הפרפרים בבטן מגובה המגלשה, הריצה האינסופית בדשא הטלול, ולא סיפור אובייקטיבי- כמה סנטימטרים בדיוק המגלשה הזו והדשא שהוא בעצם משטח קטנטן ויבשושי.

לפעמים אני נזכרת ב'מלכת המים' מעמק זנסקר. אני רואה אותה קמוטה ועקומת רגליים עם צמות ארוכות מחייכת בשמש והסיפור הזה הולך איתי קרוב, אני חושבת עליו הרבה, גם כי הוא היה מעשה שיש בו פלא, וגם כי הוא דימוי נהדר. לפעמים המים זורמים ישר אליך כשהיית עייף מכדי לחפש אותם, לפעמים הבריכה יבשה, לפעמים המים בכפר השכן, לפעמים אין לך מושג איפה הם והאם אי פעם יזרמו אליך שוב.

במדור הזה אכתוב סיפורי דרכים. על דרכים פיזיות ודרכים נפשיות, דרכים שהלכתי ודרכים שלא לקחתי, אולי הרווחתי ואולי פספסתי. דרכים שלי ודרכים של אחרים, דברים שהבנתי בדרך ודברים שלא הבנתי בכלל. דברים שקורים בדרכים קרובות מאד: בדרך למכולת או ברחוב הסמוך, ודברים שקרו בדרכים רחוקות, מעבר להרים גבוהים ולשנים רבות. אני אוספת סיפורי דרכים כי כל דרך קצרה שאנחנו עושים היא חתיכה מהדרך הגדולה. אספר על אנשים, על תובנות, מפגשים והיתקעויות, וכל הדברים שקורים על הדרך. דרך צלחה.

דבורה זגורי היא מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים.