הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)אמר רבי עקיבא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – זה כלל גדול בתורה". מדוע בחר רבי עקיבא דווקא במצווה זו מכל שאר המצוות שבתורה וקבע שהיא זה כלל גדול בתורה? וכי מצוות שבת אינה חשובה ממנה? והאם מצוות טלית ותפילין אינן חשובות כמותה?
מתוך כך, עולה השאלה אילו מצוות חשובות יותר – מצוות שבין אדם למקום או מצוות שבין אדם לחברו? חז"ל טענו שדרך ארץ קדמה לתורה, אז האם הם התכוונו שמצוות אדם לחברו הן חשובות יותר? ומהי משמעות החלוקה הקיימת בין שני לוחות הברית, שבלוח הראשון מופיעות המצוות שבין אדם למקום: "אנכי ה' אלוקיך", "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פניי", "לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא", "זכור את יום השבת לקדשו", ואילו בלוח השני מופיעות המצוות שבין אדם לחברו: "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב", "לא תענה ברעך עד שקר", "לא תחמוד"?
אפשר ללמוד מהתרבות הדתית של יהודי אתיופיה האוחזת במסורת עתיקה, מסורת קדם-תלמודית. באחת ההזדמנויות שאלתי את הדוד שלי, החכם דניאל מנגשה ז"ל, מדוע אלוקים הפסיק לדבר עם הנביאים, מדוע אלוקים הפסיק לעשות ניסים. הוא ענה: "השתיקה מביעה את חוסר ההבנה שלנו בדרך הנהגתו של אלוקים בעולם הזה. דרכיו מעשיו של אלוקים. הוא לא הפסיק לתקשר איתנו ולא התרחק מאיתנו. אלוקים נוכח בכל צעד ושעל בחיינו. העובדה שאלוהים אינו מדבר עם נביאיו כמו בתנ"ך מצביעה על הסתר, אבל לא על ריחוק. ההסתר הוא תוצאה של חטא".
"איזה סוג של חטא – בין אדם לחברו או בין אדם למקום?" שאלתי, אך דניאל הופתע לשמע החלוקה למצוות שבין אדם למקום ולמצוות שבין אדם לחברו. "החטאים הם רק בין אדם לחברו, המבחן הוא רק ביחסי אנוש תקינים – כמו שקר, רמאות ושנאה. רק החטאים הללו הם הסיבה להסתר, אבל לא לריחוק. מי אתה חושב ששמר עלינו באתיופיה במשך אלפי שנים? מי אתה חושב שהביא אותנו מאתיופיה לירושלים? מי אתה חושב ששמר עלינו במסע המסוכן לאורך כל הדרך? ודאי שאלוקים".
אם כך, נראה שבתרבות הדתית של יהדות אתיופיה צדקותו של אדם נמדדת על פי רמת המוסריות שלו בקשר שבין אדם לחברו, ולכן לא הייתה הבחנה בין מצוות ומנהגים קדומים לבין מצוות ומנהגים חדשים. או חלוקה למצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו, או חלוקה של מצוות דרבנן ומצוות דאורייתא. נראה שהמושג הלכה הוא פרי התפתחות של היהדות הרבנית, ואילו המסורת האתיופית איננה מדברת על הלכה, אלא על הליכה בדרך ה'.
אין כל משמעות למצוות שבין אדם למקום. מצוות שבין אדם למקום הן מצוות שבין אדם לעצמו. אדם שמניח תפילין מתפלל שחרית, הולך לסליחות, לא בטוח שהוא יהיה יותר נחמד לבריות. אבל אם הוא לא יהיה נחמד, אז איזו משמעות יש למצוות הללו?
מכאן נראה שהחלוקה בין מצוות שבין אדם למקום ובין מצוות שבין אדם לחברו, בין דרך ארץ לתורה לכאורה היא חסרת משמעות קונקרטית. בפועל לחלוקה זאת אין כל משמעות הגיונית או מעשית. אולי לכך התכוון רבי אליעזר שאם אין תורה – אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ – אין תורה. אי אפשר להשיג דרך ארץ בלי תורה, ואי אפשר להשיג תורה בלי דרך ארץ. או רבי עקיבא שקבע שכלל גדול יש במצוות ואהבת לרעך כמוך. "התורה – תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים… לומר לך שכולה חסד". "יָבוֹא טוֹב וִיקַבֵּל טוֹב מִטּוֹב לַטּוֹבִים – "יָבוֹא טוֹב, זֶה מֹשֶׁה. וִיקַבֵּל טוֹב, זוֹ תּוֹרָה. מִטּוֹב, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא" (מנחות פרק ה).
המסורת האתיופית, כמו המסורת המקראית, מדברת על הליכה בדרך ה' ולא על הלכה. יהודי אתיופיה ידרשו "אל תקרי הלכות אלא הליכות שנאמר הליכות עולם לו". ברוח דבריה המוכרים של נחמה ליבוביץ, העיקר הוא לא רק להיות נחמד וישר בין ראש השנה ליום כיפור אלא נחמד, ישר ואוהב את הבריות ומקרבן לתורה בכל השנה כולה בין יום כיפור לראש השנה.
