עמידתו של יעקב מול עשיו מזה ומול לבן מזה שונה בתכלית. לעשיו אחיו יעקב שולח מתנות, מתרפס בפניו, מתגונן, ומנסה להתרחק ממנו ככל שניתן. לעומת זאת, עבור לבן, עמו נקשר בקשרי חיתון, הוא רועה את צאנו, הוא מתעשר ממנו ונשאר אצלו עוד מספר שנים כדי 'לעשות לביתו'. כיצד ניתן להסביר את העניין?
נראה כי בלכתו אל חרן, אל הבלתי נודע ואל מקום הרשע והרמאות, 'התחסן' יעקב אבינו בדרך של שבועה לקב"ה עוד בטרם הגיעו לשם. אל חרן הוא היה מחוייב לרדת במצוות אמו כדי להינצל מאחיו הזועם. הוא ידע היטב להיכן הוא נוסע ובהתאם לכך הוא הכין את מערכי נפשו.
הכנה זו איפשרה לו להוציא את המיטב ממשפחת לבן (='ניצוצות' בלשון תורת הנסתר). הוא בנה שם את עתידו הכלכלי והאישי בכך שידע להתמודד מול הרמאות של לבן. 'גלות' זו שנכפתה עליו שימשה בידו קרש קפיצה לעיצוב אישיותו, לחיזוק אמונתו וליכולת שלו לשוב ארצה בבוא הזמן. יעקב הוכיח כי ניתן להוציא טוב מרע עם הכנה ועם גבולות הגנה שנקבעים טרם כניסתו לתופת.
שונה לחלוטין הוא המאבק בעשיו, בשר מבשרו, שהיה ערמומי. את עשיו הכיר יעקב היטב, יותר מכל אדם אחר. דו- שיח אמיתי ביניהם אינו אפשרי באמת. זהו דו-שיח חיצוני, 'תרבותי' לכאורה, משפחתי לכאורה, אבל לא אמיתי. לחלקת לשונו של עשיו אין יכול יעקב אבינו להתכונן, אין לו את הכלים הישירים להתמודדות מולו זולת 'הבריחה' ממנו.
גם כאנשים פרטיים וגם כלאום, המאבקים שלנו ב'בני משפחה' קרובים קשה יותר. אין אנו יכולים להתכונן למאבק מולם ואין אנו יכולים להתייחס אליהם כאל אויב שצריך להיזהר מפניו. יעקב בוחר 'לשקר' בשנית לעשיו באומרו: "יַעֲבָר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר־אָבֹ֥א אֶל־אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה". אין, ולא היתה לו כל כוונה לבוא אל עשיו שעירה. לא היתה לו ברירה אלא להיפרד מאחיו בדרך עקלקלה זו. עשיו מן הסתם הבין את הרמז ולא ישב והמתין לבואו של אחיו.
ומכאן ישנו לקח גדול לדורנו ולמדיניות ממשלתנו ביחסה אל 'אוהבינו' הרבים. (ויצא תשפ)