פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)יש פסוקים שעוצמתם כה רבה עד שכל המוסיף עליהם – מלים או פרשנות – אך יגרע. לא אחת, קריאתם אפילו עשרות פעמים, אינה מעמידה אותנו על מלוא עוצמתם, וזו בוקעת ועולה רק בחלוף שנים.
אחד מפסוקים אלה מופיע בראש הפרשה: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא. וַיֵּעָתֶר לוֹ ה', וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ. וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי. וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה' ".
מטיבה וטבעה, עקרות חובקת בתוכה שנים של צער, כאב וסבל. כל מי שליווה תהליכי הפריה יודע עד כמה מלווים הם בייסורי גוף וחיבוטי נפש.
דווקא לנוכח זאת, משנעתר הקב"ה לתפילתן של אבות, היינו מצפים לרגע של נחת, רוגע ושלווה. לא כך אירע. ההיריון מלווה ב"התרוצצות", שמביאה את רבקה, כך לפי פשט הפסוקים, לידי ייאוש: "ותאמר אם כן, למה זה אנכי?".
ולא עוד, אלא שתוצאת אמירה זו היא הליכה (לאן בדיוק? לפי חז"ל, שרש"י מביאם על אתר, לבית מדרשם של שם ועבר, והרי לנו פמיניזם לשמו התובע את מקומו בבית המדרש!) ל"דרוש את ה' ".
על פניו נראה הביטוי קשה ביותר. לא "בקשת" ה', לא תפילה או תחנונים, אלא "דרישה", תביעה של "אנא בכוח".
פסוק זה מעורר תמיהה גם מהיבטים נוספים: "ותאמר" – למי אמרה? לעצמה? ליצחק? לחברותיה? ומהו אותו "אם כן"? ומהו אותו "למה זה אנוכי", אנוכי מה? סובלת?
יש מפרשני המקרא שראו בו "מקרא קצר", פסוק שיש ל"השלימו" באמצעות מלים נוספות: "ותאמר [ליצחק], למה זה אנכי [סובלת]"? פירושים אלה, אינם עולים בקנה אחד עם פשוטו של מקרא. וכבר הרמב"ן השיג עליהם, והעיר: "והנה הכתוב חסר ואינו שלם בפירוש זה, ואיננו נכון".
פרשנים מודרניים, דוגמת יעקב דיאור, הציעו פירוש שמבקש להסתמך על ייחודם של הביטויים שנזכרו בפסוק. לגישתו, הפסוק מכוון כלפי עתיד, מעין נבואה שנזרקה בפי רבקה אמנו: "אם כן" – אם אכן כל אחד מאבות האומה הוא כן וישר (וכידוע נקראו האבות "ישרים", ובעקבותיהם מכונה ספר בראשית כולו "ספר הישר"), "למה זה 'אנכי' " – למה זה יעקב, אבי האומה, ישיב לשאלת אביו "מִי אַתָּה בְּנִי" – במלים "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ"?
אכן, דומה שגם פירוש יפה זה אינו עולה עם פשוטו של מקרא. אפשר שכדרכו, דווקא בפירוש רש"י, מהדהד קול הפשט. בזעקת רבקה נוטה רש"י לשמוע לא אמירה שמכוונת לאדם פלוני, אלא מעין זעקה עצמית, אנושית, הבאה מלב: "וַתֹּאמֶר" – לעצמה, "אִם כֵּן" – כה גָּדוֹל הוא צַעַר הָעִבּוּר, "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" – למה לי חיים ומדוע מתפללת אני על ההיריון?
פירוש זה מתחבר באופן טבעי להמשך הפסוק: "ותלך לדרוש את ה' ", ולפיו רבקה אמנו "דרשה" ותבעה מהקב"ה הסבר לצערה.
בדומה לזעקות אחרות במקרא, גם כאן יש ביטוי להיות התורה "תורת חיים". תורה של בני אנוש, שסובלים כאב וייסורים, ולעתים לא נמנעים מהטחת דברים כלפי מעלה ושואלים את נפשם למות.
כך, אצל איוב, הזועק בקול מר: "לבש בשרי רימה. גוש עפר עורי. וחתתני בחלומות. ומחזיונות תבעתני. ותבחר מחנק נפשי מוות מעצמותיי". קריאת ייאוש וחידלון, שממנה קצרה הדרך לשיא הנורא של זעקתו: "מאסתי! לא לעולם אחיה! חדל ממני!, כי הבל ימי!".
כך זעקת רחל "הבה לי בנים, ואין אין – מתה אנכי!", וכך זעקת משה "ואם ככה את עשה לי, הרגני נא הרג" ועד הנביאים אליהו ויונה השואלים את נפשם למות.
זעקה אנושית, מוסרית, כואבת ומייסרת.
תורת ישראל היא תורת חיים. בשביל החיים ולמענם. תורה המקדשת את ערך החיים וקובעת שיפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.
אך דווקא בשל רגישותה לקדושת החיים, בעולמה קיימת מודעות לכך שלא אחת, חייהם של אנשים חיים אינם חיים. דווקא מתוך רגישות אמת לכאבם וצערם, קיימת הבנה לכך שסבלם ומצוקתם עשויים להביאם לבקש אחר המוות, "למות בכבוד", ולא כעלים נידפים ומיוסרים, שאין לאיש חפץ בהם.
קולות אלה משתלבים תדיר בקולות שעולים מתוך מסדרונות ארוכים, מסויטים ומסוידים בלובן מצמית, עטויים בשקט הנורא של "הוספיסים" למיניהם, ומחדריהם של חולים הנוטים למות אך מדוכאים בייסורים נוראיים. שעות, ימים, חודשים ושנים.
לא זלזול חס ושלום או הקלה בערך החיים יש כאן, אלא החמרה בכבוד האדם. שרק מתוכה ובה, ניתן לחוש בצער הזולת, ולנסות לסייע לו במידת האפשר. (תולדות תשע"ח)
