גם מי שלא מבין ברבדים המשפטיים מבין שהגיע הזמן

אני מבינה ברפורמת לוין כמו שחמור מבין במרק פירות, שזה אומר- לא מבינה כלום. זה היה הביטוי אצלנו בבית. לפחות ידענו מה זה מרק פירות, הילדים שלי, לדעתי, לא יודעים בכלל מה זה.

לכן, אם אני אכתוב טור ובו המילים "בג"צ, יועמ"ש, לוין, אהרן ברק" – זה יהיה קצת מגוחך. אבל זו בדיוק הנקודה- אנשים כמוני שבקושי מבינים משהו בפוליטיקה, בטח שלא ברבדים המשפטיים שמניעים אותה ובטח לא יודעים לחוות דעה משמעותית בנושא- אנחנו רוב עמישראל. תמיד אפשר להחזיר לנו את כדור הידע ולהגיד לנו 'אז תלמדו', אבל האמת היא שזה מסובך ומורכב מאד.

אפשר רגע להשוות את ההבנה במשפט להבנה ברפואה. בדברים פשוטים כמו שבר ביד גם אדם מן השורה יכול להבין, הוא יכול להסתכל בצילום הרנטגן של הבן שלו ששבר את היד ולהבין ואפילו לדייק את הרופא אם הוא רואה לנכון. אבל בתחומים רפואיים מורכבים יותר- כמו ניתוחי מח, למשל, שם אין לאדם 'הסביר' הרבה מה להגיד לרופא, אנחנו חסרי אונים כי באמת יש כאן גוף ידע עצום ומורכב ואין לנו אלא לסמוך על המנתח ולהתפלל. וכך גם ההבנה בתהליכים המשפטיים עד האותיות הקטנות שמורה למשפטנים; הם מבינים בתהליכים, בהתפלפלויות, ולנו נותר לעמוד מן הצד ולסמוך עליהם שכל הדייסה הזו היא כנראה לטובתנו, לטובת הדמוקרטיה, לטובת עם ישראל. ככה אנחנו מנהלים את חיינו. עד ש… עד שהחלטות בית המשפט חמורות כל כך שאפילו אזרחים מן השורה מרגישים איך זה משפיע על החיים שלהם, לפעמים באופן ישיר ממש. כשבעין לא מקצועית אפשר לראות ולהרגיש משהו זה עצמו סימן להחמרה. משהו יכול להיות חמור אבל אתה לא רואה את התהליכים התת קרקעיים שלו. כשהתהליכים כבר עולים על פני השטח, ההחמרה ברורה. כשמשהו כבר לא עדין אלא מגושם, הוא גם מוגשם- מתרחש. (גם גשם, אגב, הוא מלשון הגשמה. שיבוא כבר הגשם).

גם מי שלא הבין במערכות הפוליטית ובמערכת המשפטית ובהחלטות בג"צ, הרגיש את נחת זרועה של המערכת המשפטית כשהיא נהיית מאד מוחשית, כשהיא התחילה להשפיע עלינו ממש. כשהיא, ולא נבחרי הציבור, קבעה חוקים מתוך עמדות ותפיסות שלה. אנחנו כל כך רגילים כבר שהמערכת הפוליטית שלנו כרוכה במערכת המשפטית עד ששכחנו את תפקידה המקורי של מערכת משפט והתרגלנו שהיא בעצם קובעת ערכים, תפיסות והתנהלות במדינה. שנים ארוכות היא, שצמחה מהשמאל ושרתה תפיסות שלו, קבעה מדיניות שגבתה מחירים רבים.

אני זוכרת טוב מאד את שתי הטראומות של הציבור הדתי לאומי, ימי רצח רבין וימי ההתנתקות. הטראומה היתה מקיפה מאד, ההתנתקות (גרוש, פינוי- איך שאתה קורא לאירוע הזה מעיד על התפיסה שלך אותו) השאירה אחריה הריסות, לא רק הרס פיזי של בתים וחממות אלא שברים אישיים. בתים התפרקו, נערים נשרו ממסגרות, זוגות התגרשו, אנשים שאיבדו את הפרנסה שלהם, את החממות, את הכבוד, אנשים גרו במלון באשקלון חצי שנה ופעילים חמודים מבני עקיבא ניסו לשעשע קצת את הילדים בלובי. לפיצוץ הגרעיני הזה לא היתה שום תמיכה ציבורית, הציבור היחיד שהתגייס בעזרה ובלב לצעקת הגירוש היו הציבור שזה נוגע לו. לא קיבלנו שום סיקור אוהד בהפגנות כמו החיבוק התקשורתי שמקבלים המפגינים עכשיו, להיפך, קיבלתי זרנוק ממכתזית, זה חזק הדבר הזה, יכול להעיף נערה לרצפה. קיבלנו צעקות שנאה ברחובות, אני זוכרת את האיש שעמד במרפסת ברחוב אוסישקין בירושלים, השקה את הגרניום שצמח לו יפה באדנית וצעק לי: "היי! את עם החצאית, את רצחת את רבין". הכאב מאז לא התעמעם, הרבה חללים חדשים כבר נפלו בעקבות פסיקות של בג"צ שקשרו ידיהם של חיילים, של אזרחים שמבקשים להגן על עצמם, ובכל זאת עכשיו כשיוצאים להפגנות מוצאי שבת אנשים שמרגישים שהמדינה נופלת להם מהידיים, שהתפיסות שלהם לא מקבלות אוטומטית את הבכורה – זה לא נעים לראות ציבור שמרגיש מתרחק מהמדינה ומהחזון שהוא רוצה עבורה.

(בא תשפ"ג)