איזה אורחים אנו מכניסים – ולאן?

הכנסת אורחים בזמננו לבשה צורה אחרת: רגישות מתמדת לגרושות ולגרושים, לאלמנים ולאלמנות והזמנתם לצאת מהבדידות; שותפות בפתיחת השערים לגרי הצדק שבתוכנו, ועוד

"גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה" (שבועות לה ע"ב) – מאמר חז"ל מרחיק לכת ביותר נלמד מהפתיחה לפרשת השבוע שלנו. אחד הפתרונות לדילמות פרשניות שונות שלא נאריך בהן הוא קריאת הפסוקים בדרך המיוחדת הזו: הפסוק הראשון מתאר התגלות ללא תוכן – לא כתוב מה אמר הקב"ה לאברהם בהתגלות זו, ועל כן מבאר רש"י כי עיקר ההתגלות הזו היה טמון בעצם הביקור: "לבקר את החולה, אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו". תוך כדי ההתגלות הא-לוהית הבחין אברהם אבינו ע"ה בשלושה אורחים, ופנה אל השכינה (!) בבקשה כי תמתין לו עד שיכניס אורחים: "א-דני, אל נא תעבור מעל עבדך", ומכאן המסקנה שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. יש קשיים בקריאה זו, שהלוא הפסוק הבא מדבר אל האורחים ("יוקח נא מעט מים…"), אולם, כאמור זו האפשרות שהגמרא המצוטטת לעיל אימצה.

בשורה זו של חז"ל מאתגרת את כולנו, גם בשל השאלות הפרשניות שהיא מעלה, אך בעיקר בשל סולם הערכים המתגלה כאן – הכנסת אורחים הגדולה מהקבלת פני שכינה. האם זהו חלק מדברי הנביאים של "למה לי רוב זבחכים" אם לא הקדמתם לה הכנסת אורחים? האם הדברים משתקפים בהפטרה של יום הכיפורים שאנו למדים מנבואת ישעיהו: "הלוא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו, ומבשרך לא תתעלם"? ויש שפירשו כי הכנסת אורחים היא היא הקבלת פני שכינה, שכן היא נעשית מכוח הבריאה הא-לוהית שהטמיעה בנו את הרגישות ואת האחריות לאחרים.

הדיונים הרעיוניים המרתקים סביב אמירה זו אינם שוללים את הקריאה לממש בפועל את ההליכה בדרכו של אברהם אבינו ולהכניס אורחים. הכנסה זו לובשת צורה ופושטת צורה בכל דור. אנחנו לא מתגוררים בפונדק שכוח ביער עבות, ויהודים הנוסעים ממקום למקום עם עגלה וסוס בשלג אינם חלק מהמציאות שלנו. אולם, הכנסת אורחים בזמננו לבשה צורה אחרת: רגישות מתמדת לגרושות ולגרושים, לאלמנים ולאלמנות שבתוכנו, והזמנתם לצאת מהבדידות; שותפות בפתיחת השערים לגרי הצדק שבתוכנו, שאין להם קרוב ומודע; לקיחת טרמפיסטים הממתינים בדרכים, וזקוקים לסיוע שלנו להגיע ממקום למקום, וכדו'. כל אלה הן דרכים הנמצאות בדרך חיינו היום המאפשרים את הכנסת האורחים.

ומעל לכל אלה – הכנסת אורחים לתוך הלב שלנו, לתשומת הלב, לנוכחות שלנו. הנכונות לארח בתוך עצמנו גם את אלה שהם חלק מ'שבט' אחר; הרצון לתת מקום בתוך עצמנו את מי שהולך בדרכים ומחפש את מי שיאיר לו את פניו; הקשבה למי שדופק על דלתותינו, וניסיון להיטיב עימו ככל שאנו יכולים. הכנסת האורחים הופכת מפעולה פיזית להיענות נשמתית, ומזעף פנים לפתיחת שערי לב. זו הליכה בדרכו של אברהם אבינו, באור החסד וההתקרבות. כמה אנחנו זקוקים לה בשעה הזו.

(וירא תשפ"ג)