בין מדינת ישראל לשלטון הפקידים

בספרו "איזו מדינה", מביא יורם טהרלב ציטוט מעיתון "הצבי" משנת 1887:

"אִישׁ לֹא יָדַע לְנָכוֹן מַה כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת, וְעַל מָה וְלָמָּה מְאַסְּפִים אוֹתָם. הַשַּׁמָּשִׁים הֶעֱבִירוּ קוֹל כִּי בָּא כֶּסֶף מִחוּץ לָאָרֶץ, לַחֲלֹק לְכָל אֲשֶׁר יָבֹאוּ לִקְרוֹא תְּהִלִּים וּלְהִתְפַּלֵּל עַל אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחוּץ לָאָרֶץ, הַשְּׁרוּיִים בְּצָרָה גְּדוֹלָה. הַתַּחְבּוּלָה הַזֹּאת עָשְׂתָה אֶת שֶׁלָּהּ, וַיִּנָּהֲרוּ לַמָּקוֹם הָעֲצָרָה כְּאַלְפַּיִם אִישׁ, וַיָּחֵלוּ בִּקְרִיאַת תְּהִלִּים. וַיַּגִּיעוּ עַד מִזְמוֹר ק"ט, וַיִּקְרָאֻהוּ וְיַחְזְרוּ וַיִּקְרָאֻהוּ תִּשְׁעִים פַּעֲמִים.

"אָז תָּקוּם דְּמָמָה בַּבַּיִת, וְכָל הַקָּהָל מִשְׁתָּאֶה וּמַחֲרִישׁ לָדַעַת מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא אֲשֶׁר עָלָיו יֵצֵא קֶצֶף הַחֲכָמִים. וְהִנֵּה נֵרוֹת שְׁחוֹרִים, אָרוֹן הַקֹּדֶשׁ פָּתוּחַ, סִפְרֵי תּוֹרָה לְבוּשֵׁי שְׁחוֹרִים, נָאֲדוֹת נְפוּחִים, וְקוֹל הַקּוֹרֵא: 'בֶּן־יְהוּדָה, עוֹרֵךְ הַצְּבִי, מוּחְרָם וּמְנֻדֶּה!' מסתבר שהחדרת השפה העברית לחיי היום־יום לא באה בקלות. התנגדות החרדים לשימוש בלשון הקודש כשפת יום־יום הייתה רק אחת מן ההתנגדויות. הם אף פגעו פיזית בבן־יהודה ובמשפחתו, ואף הלשינו עליו לשלטונות הטורקים כי הוא מורד במלכות, והוא הוכנס למעצר בכלא".

שמעתי הסבר מדוע החרדים אינם מאמינים במדינה, אין להם אמון במדינה, ואינם משתתפים בחגיגות יום העצמאות של מדינת ישראל. למה הדבר דומה? למלך שהיה לו יום הולדת, ועשה את כל ההכנות לקראת החגיגה. והנה, כמה חודשים לפני כן  בנו רוצח את אביו. ובמקום האירוע הגדול שהיה אמור להיות לכבוד אביו, עושה הבן באותו היום עצמו את האירוע לכבודו כמלך. כך אמר המספר יש לדמות את הציונות: היא הבן, והיהדות היא האב. הציונות רצחה את היהדות, ובמקום להתאבל על הרצח – חוגגת עליו.

כנגד זה, יהדות אתיופיה עלתה ארצה עם אמונה גדולה באדם, במדינה, אך נתקלה כאן בארץ באכזבות קשות. במשך שנים נשלחו אנשיה למקווה כדי להסיר את הספק ביהדותם, בלי שידעו על כך כלל. אחר כך באה פרשת מנות הדם: במשך שבע שנים נלקח מהם דם ונזרק לפח, גם זאת בלי ידיעתם. לכך נוספו עוד אכזבות רבות, וכולן גרמו לחלקים נרחבים בקהילה לאבד את האמון – לא במדינה עצמה, אלא בבני האדם.

באבו יעקב, איש מרשים שהגיע לישראל בשנות ה-70, אמר באירוע שנערך לכבודו של אברהם ירדאי,  ממנהיגי ופעילי העלייה אשר אנו חבים לו תודה עמוקה: "אנחנו נלחמנו כדי לסלול את הדרך. לא נלחמנו נגד מדינת ישראל, נלחמנו נגד פקידים. אנחנו ציונים. אנחנו לא נלחמים נגד המדינה".

יש, אם כן, שתי קבוצות: האחת שלא האמינה מלכתחילה, לא רק בפקידים אלא גם במדינה עצמה. והשנייה שמאמינה במדינה, אך לא בפקידים. הפקידים הולכים ובאים, אך המדינה – נצח ישראל.

בעקבת האירועים האחרונים, אנו רואים תהליך מדאיג: חוסר האמון מתרחב לעוד קבוצות חדשות. פתאום גם מי שהאמינו במוסדות הצדק, החוק והאמת, מאבדים אמון. אז מה עושים? איך מחזירים את האמון?

המנהיגים של יהדות אתיופיה, אלה שפרצו את הדרך בשנות ה-70 לארץ ישראל, מלמדים אותנו שאסור לנו להתבלבל. אסור לנו לאבד אמון באדם. שגם בתוך האכזבות, גם בתוך השבר  עלינו להמשיך להאמין באדם. אין לנו ברירה אחרת.  העובדה שהעולם החרדי, שהתנגד בעבר בחריפות לשימוש בשפת הקודש כשפת יום־יום, מדבר היום עברית – היא עדות חיה לכך. השפה שחוללה עליו מחלוקת, חדרה פנימה והפכה לחלק בלתי נפרד מחייו. גם אם רבים עדיין מדברים יידיש, העברית איננה זרה עוד, היא שפת חיים. מה שנדמה היה כמאבק נצחי, הפך בסופו של דבר לשפה משותפת.

כך גם ערביי ישראל: לאחר 7 באוקטובר, רבים מהם קמו ואמרו בקול ברור: אין לנו חלק ונחלה באכזריות הזאת של חמאס. זוהי רוע טוטאלי שאינו מבחין בין אור לחושך, בין טוב לרע, בין יהודי לערבי. ואילו אנחנו – יש לנו חלק ונחלה במדינת ישראל.

אבל גם אלה מערביי ארץ ישראל שעדיין יושבים על הגדר, עליהם ללמוד ממנהיגותה של הקהילה האתיופית, שידעה להבחין בין שלטון הפקידים לבין מדינת ישראל. כל אכזבה, כל נפילה, איננה סוף הדרך. אנחנו קמים ממנה חזקים יותר, חכמים יותר, מנוסים יותר. אך בשום אופן לא מיואשים יותר. לא עם פחות אמון, אלא להפך: עם אמונה מחודשת באדם.

זהו צו השעה: דווקא בימים של חוסר אמון עמוק, דווקא כששערי הצדק והאמת נראים נעולים, עלינו להמשיך להאמין באדם, לפתוח את הלב, ולבנות מחדש את יסודות האמון האנושי והחברתי שעליו מושתתים החיים האזרחיים והדתיים של מדינתנו – היא מדינת ישראל.