ישנו ביטוי ידוע, "לירות את החץ ואחר כך לסמן את המטרה". מקורו בסיפור בו המלך נוסע ביער ורואה הרבה מטרות מסומנות על עצים, כאשר בכל אחת מהן נעוץ החץ בדיוק במרכז. הוא מבקש לפגוש את הצלף המוכשר שמצליח לקלוע בלי להחטיא, ושואל אותו איך הוא עושה זאת – ואז מסביר האיש שזה מאד פשוט: קודם הוא יורה את החץ, ואז מסמן סביבו את המטרה…
הביטוי הזה בא לתאר אנשים שאינם מחפשים את האמת, אלא מנסים להתאים אותה לדעות הקודמות שלהם. במקום לבוא מראש עם כמה שפחות דעות קדומות, לבחון את הממצאים והנתונים, ולהיות מוכנים לאמץ כל מסקנה שאליה יובילו – הם מניחים מראש שהם כבר יודעים את האמת, ומנסים לסדר ולהסביר את הנתונים כך שיתאימו לה. גישה כזו נחשבת לא ראויה ולא רציונלית. את האמת יש לחפש בראש פתוח, ולא להניח שהיא ידועה מראש.
אבל האמת היא שלא תמיד זה רע לירות את החץ ואז לסמן את המטרה. לפעמים האמת אכן ברורה מראש, ומה שדרוש הוא רק להסביר את הנתונים כך שיתאימו לה. לדוגמא, תארו לכם עורך דין של אדם שנאשם בפשע חמור. הוא מכיר אותו אישית וברור לו שהוא חף מפשע. כאשר אותו עורך דין מגיע למשפט, הוא לא ניגש אל הראיות ב"ראש פתוח" ומנסה לברר אם האיש אשם או לא, אלא משתדל להסביר אותן לפי מה שידוע וברור לו – שהנאשם זכאי. וזה בסדר גמור.
גם בתחומים נוספים יש מקום לנהוג כך. יש למשל מעשים מסוימים, שברור לנו שהם לא מוסריים בעליל. החוש המוסרי שלנו מזדעק נגדם. במקרים אלה, מה שעלינו לעשות הוא לא לברר בראש פתוח אם הם מוסריים או לא, אלא למצוא דרך להסביר מדוע הם לא מוסריים. קודם החץ, אחר כך המטרה.
וזה נכון גם לגבי אמונה באלוקים וביהדות. יש כאלה שדורשים לגשת אליה בלי דעות קדומות, לנסות לברר בדרך ההיגיון אם היא נכונה או לא. אבל יש גם כאלה שברור להם שהאמונה נכונה. הם חווים את אמיתותה בכל נפשם. במקרים אלה, מה שנותר להם הוא להסביר את ההיגיון שבכך ולענות על השאלות – אבל התשובה עצמה ידועה מראש.
(לך לך תשפ"א)