העם היהודי שאלו פניו היום הוא העם שלי

אחת הדרמות המקופלות בפרשה עניינה בהפיכת סדום. דרמה זו מקפלת בתוכה שתי נקודות שיש לתת עליהן את הדעת. הראשונה היא תפילתו והשתדלותו של אברהם למען אנשי סדום, בנאום סניגוריה מובהק מבקש אברהם מהא-ל לחון את אנשי סדום. והנקודה השניה, הדיאלוג שמתואר לנו בכתובים בין לוט לבין אנשי סדום המתדפקים על דלת ביתו ותובעים 'הוצא את האורחים'.

אנקדוטות אלו בתוך הסיפור של אנשי סדום, מחייבות אותנו להתבונן בהתנהלותם של אברהם ולוט ולנסות להבין מה הם מבקשים ללמד. אין מחלוקת שאנשי סדום לא היו נמנים עם אחת מחברות המופת של האנושות, כך מעיד עליהם הכתוב, "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד". ומסביר ר' שלמה יצחקי, את כפילות הלשון 'רעים וחטאים' באופן הבא: "רעים בגופם וחטאים בממונם".

ר' דוד קמחי, הרד"ק מסביר: "ואנשי סדום רעים – רעים לשמים ורעים לבריות" רוע מוחלט שמתבטא בכל צורה אפשרית שעומדת לרשות האדם. והרב שמשון רפאל הירש מסביר: "בחיי החברה, בין אדם לחברו, הם היו "רעים וחטאים". אין לך אדם שאיננו "חוטא" באקראי; אך לא כל אדם הוא "חטָא" ("חטָא" – במשקל "גנָב"). אדם שהחטא קבוע באפיו, הרי הוא קרוי "חטָא". ובכן, בחיי החברה הם היו "רעים" – חוללו רק שוד ו"שבר"…והם היו "חטאים": לא היה למעשיהם כל יעוד מוסרי. ואילו לה' – מאד: ביחסם אל ה', – במעשים שלא נגעו לחברה במישרין – שם עברה השחיתות כל גבול. במצוות שבין אדם לחבירו יש גבול למידת השחיתות. הבריות יראים זה מזה; וכך – בעצם האנוכיות המושחתת – ישימו גבול למידת השחיתות. גם בין שודדים נהוגה מידה של יושר. לא כן במצוות שבין אדם למקום. כסבורים הבריות, שהללו אינן נוגעות לחברה במישרין; כל אחד משלה את עצמו, שהוא פוגע רק בעצמו ובבריאותו; ועל כך, כביכול, הוא אחראי רק לשמים – אילו היה בלבו מורא שמים; אכן, בתחום המצוות שבין אדם למקום – תאוה משולחת רסן עוברת כל גבול". כל כך רבה היתה רעתם שבמשנה במסכת סנהדרין נקבע: "אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא".

בעקבות חטאיהם של אנשי סדום אנו קוראים בפרשה "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד" מסביר הרש"ר הירש: "רבה היתה הזעקה על הפשעים הסוציאליים, רבה בשכבות רחבות"… כבדה מאוד, חטאתם מאוד העיקה על הארץ ועתידה. הטבע עצמו מתקומם נגד תועבת מעשי סדום".

לנוכח הצגת אנשי סדום ככאלו עולה תמיהה ביחס לשתי האנקדוטות שפתחנו כיצד אברהם, איש החסד, מבקש להגן על חברה רקובה ומושחתת כדוגמת סדום, איך אברהם מטיח כלפי רבונו של עולם "האף תספה צדיק עם רשע". עוד ממשיך אברהם וטוען "השופט כל הארץ לא יעשה משפט". ושוב בל נזכור התרסתו של אברהם אינה מופנית כלפי שופט בשר ודם, שיכול והכרעתו תהיה מוטעית, או בהתאם להבנתו ולפרשנות המציאות והעובדות המונחות בפניו, אלא דברי אברהם מכוונים כלפי הא-ל עליו נאמר "צדק ומשפט מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו פניך" ובמקום אחר מצינו "ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים". איך יכול אברהם לבוא וללמד סניגוריה של אנשי סדום.

יתרה מזו, לוט בניסיון להגן על האורחים המתדפקים על דלתותיו בבקשה "איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם ונדעה אותם". לוט, בתגובה, מתאר לנו הכתוב: "ויצא אליהם לוט הפתחה והדלת סגר אחריו". לוט מודע היטב לטיב החברה הסדומית ולשחיתותה של החברה בה הוא חי ולכן יוצא לוט אליהם ולפי המדרש הוא עושה כן כדי "לפייסן בדברים ונתן נפשו ובנותיו על המלאכים". וכדי לפייסם אומר לוט: "אל נא אחי תרעו". מסביר ר' מאיר ליבוש, המלבי"ם את דבריו של לוט באופן הבא: "ויאמר. אמר להם אם כוונתכם להרע לאנשים אבקש אל תרעו להם, ואם כוונתכם מצד התאוה הנה נא לי שתי בנות וכו' רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי". לוט מנסה להרגיע את ההמון המשולהב אשר התאסף אל פתח בביתו והוא נכון להוציא את בנותיו ובלבד שלא יעשו לאורחים כל רע.

בתוך דבריו של לוט יש מילה אחת שלוט יכל לוותר עליה, בנסיבות העניין והיא 'אחי'. הרי הם לא באמת אחיי לוט, וכל קריאתו נועדה לצורך רטוריקה והנדסת תודעה, שבין אחים קיימת ציפייה להתנהגות שונה, אחרת. ובכל זאת מדוע חשוב היה לכתוב להתייחס ולהבליט את המילה 'אחי' שאלה זו מתחדדת לנוכח העובדה שהשימוש הטרמינולגי שעשה לוט במילה 'אחי' לא באמת השיגה את המטרה ואנשי לוט לא נסוגו מדרישתם.

דומה כי המסר שמבקשים הכתוב ללמדנו מהתנהגותם של אברהם ולוט הוא תפיסת האחריות החברתית הנושאת ומקפלת בתוכה גם את האפשרות להכיל כוחות נחותים, הפתרון של חלוקת עולם בצורה בינארית אינו אפשרי. במקום שמדברים על בני אדם, כשם שאין טוב מוחלט אין גם רע מוחלט, ובכל אדם קיים ניצוץ 'וצלם אלוקים' שטבוע בו, כך למשל על ישאל נאמר "אפילו ריקנין שבך [=ים ישראל] מלאים מצוות כרימון". אברהם נכון לסייע וללמד סניגוריה גם על החברה שהיא סמל לשחיתות ושפל מוסרי וחברתי, לוט מוכן לקרוא לאותם אנשי סדום שכוונתם ידועה לו היטב 'אחי'. למרות שבנקודה זו לוט חולק על אנשי סדום, הוא עדיין נכון לפייסם והוא עדיין נכון לקרוא להם 'אחים'.

במדינת ישראל, תוצאות מערכת הבחירות לכנסת ה-25 גררו עמן גל של תגובות מצד הצד שאינו מוכן לקבל את ההכרעה הדמוקרטית. קולות של אלו המבקשים לרדת מהארץ, 'לארוז את המזוודות ולברוח', וקולות שחוששים לסופה של הדמוקרטיה, קולות שמדברים על 'אסון'. ועל אלה יש להוסיף את קריאתו של פרופ' אסא כשר אחד מגדולי האתיקה הישראלים שהתקשה לקבל את תוצאות הבחירות והכריז 'העם היהודי שאלה פניו אינו העם שלי'.

דברים אלו אינם מתיישבים עם הגישה שביקשו אברהם ולוט להעביר לנו ביחסם אל החברה המושחתת ביותר – סדום. וזו בוודאי אינה עולה כראוי עם הקול היהודי הבוקע מהמחלוקת שבין שתי בתי מדרשות שחילקו את העם בתקופת חכמים, והכוונה לבית הלל ובית שמאי, שתי קולות שני בתי מדרש המחלוקות ההלכתיות ביניהן ביטאו השקפת עולם ותפיסת עולם שונה.

וכך מתאר לנו התלמוד את אם כל המחלוקות בין בית הלל לבין בית שמאי, בשאלה כמו מי ההלכה, במילים פשוטות איזה גישה היא צודקת, איזו תפיסה יש להחיל ברמה הציבורית. וכך אנו קוראים: "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותינו, והללו אומרים הלכה כמותינו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים מפני מה זו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם".

שלוש שנים קיים ויכוח ציבורי סוער מי צודק. במצב של היעדר הכרעה יוצאת בת קול שמיימית ומכריזה אלו ואלו דברי אלוקים חיים. במילים אחרות בויכוח אנושי אין צד אחד שצודק וצד שלא צודק, אלא כולם צודקים, כל אחד מאיר ומתייחס לסוגיה מנקודת מבטו הוא, ודברים שרואים מכאן לעולם לא יראו משם. ולמרות זאת יש להכריע בהתאם לתפיסה של בית הלל.

התלמוד אינו מסיים כאן את הדיון אלא מנסה להתחקות אחרי טיבה של הכרעה זו, ותוהה מדוע אם כולם צודקים יש להכריע כדברי בית הלל. תשובת התלמוד חושפת פרק חשוב בשיח חברתי בריא. וכך מסביר התלמוד את פשר ההכרעה בהתאם לשיטה של בית הלל. אימוץ גישתו של בית הלל נובע מעצם גישתם, הם מגיעים לוויכוח מתוך עמדת נחיתות, בית הלל רוחש כבוד לצד שכנגד שמתבטא בשתי נקודות מרכזיות. הראשונה שבית הלל היה 'שונה' ולומד את דברי הצד שכנגד ולא רק עסוק בלבסס את עמדתו. והנקודה השנייה שכאשר היה בית הלל מציג את תפיסתו הוא היה מציג קודם את גישת בית שמאי ורק אחר כך היה מניח את שיטתו.

מלוא המחמאות לבית הלל, ומה עם בית שמאי? בית שמאי, שעליהם מעיד התלמוד שהם היו אליטה אינטלקטואלית קצת יותר גבוהה מהלל, כמאמר התלמוד: "בית שמאי מחדדי טפי [=מחודדים שיכלית יותר] בחוכמתם מבית הלל", היו יכולים להיעלב, לעזוב את הארץ. מנגד, האליטה האינטלקטואלית של בית שמאי עשתה בדיוק הפוך, וכך מתאר לנו התלמוד: "לא נמנעו בית שמאי מלישא [=להתחתן] נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה".

כך ביקש ללמדנו אברהם כך נהג לוט, כך נהגו בית הלל ובית שמאי, וכך נכון לנו היום, לראות כל אחד מעלת חברו ולא חסרונו. קבלת האחר אינה מותנית בהיותו בעל דעה הזהה לשלי, שכן העם היהודי זה שנמצא כאן עמנו היום על גווניו, נטיותיו הפוליטיות, והדתיות, הוא העם שלנו ואין לנו עם אחר.

(וירא תשפ"ג)