על החמלה ורגישות לזולת

פרשת השבוע מתארת באריכות את תהליך איתור ומציאת אשה ליצחק. את התפקיד למציאת אשה ראויה מטיל אברהם על עבדו אליעזר עבד. משימה שכלל אינה פשוטה שהרי  קשה זיווגו של אדם "כקריעת ים סוף". כל כך קשה עד שלפי המדרש מרגע סיום בריאת העולם עיקר עיסוקו של האל בעולם הוא 'בשדכנות' ובזיווג פלוני לפלונית ואלמוני לאלמונית. אליעזר שמבין את גודל המעמסה המוטלת עליו מציב את 'מבחן המים', המושתת על בסיס החמלה והחסד, וכך אנו קוראים: "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה…ובה אדע כי עשיתה חסד עם אדני".

מענפיו הבולטים של החסד נמשכים החמלה והרחמים. שני מושגים הדומים אך שונים זה מזה. חנה ארנדט, הוגה דעות גרמניה המאה ה-20, בספרה 'על המהפכה' עומדת על ההבחנה שבין רחמים לחמלה. החמלה מוסבת על תחושה פנימית שמשמעותה חוויה אישית פנימית בסבל הזולת, מנגד הרחמים מוסב על תחושה חיצונית בלבד, מעין מעשה טכני לפיו המתבונן מכיר בצער הזולת אך בלי שהדבר יחדור אל המתבונן ויהפוך לחלק ממנו.

לשיטתה של ארדנט הרחמים אינו אלא "פניה המעוותות של החמלה" וזאת משום החייץ שהמרחם מקפיד להניח בינו ובין המרוחם.

בפירושו לתורה עומד הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, על ההבדל שבין 'רחמים' 'לחמלה' וכך הוא כותב: אנשים נוטים לבלבל בין "רחמים" לבין הביטוי העממי "רחמנות", ולפרש את מידת הרחמים כחמלה. אך החמלה היא במדרגה הרבה יותר נמוכה מאשר הרחמים האמיתיים…"רחמים", המידה בה ניכרת אומתנו…הם יותר מאשר חמלה. "רחמים" נגזרים מ"רֶחֶם", המציין את השקעת הכחות העזה והמתמסרת ביותר על ידי ברייה אחת, למען יצירת ויציאת ברייה אחרת; הקדשת כל חלבו ודמו למען התהוותה והשלמתה של ברייה חדשה. ה"רֶחֶם" הוא ביתה של המסירות העמוקה ביותר. גם אחר־כך, כאשר נשלמה הברייה החדשה, הרי שה"רחם" – אותה מסירות עמוקה – מביא לא רק לידי חמלה על בכי התינוק, אלא לידי שמחה קרובה אף יותר בחיוכו. חיוכו של תינוק בחיק אמו נותן תמורה לשנים של דאגה ולילות ללא שינה. מ"רחם" נגזרת מידת ה"רחמים". מידה זו לא רק מצטערת בצער הזולת, אלא אינה יודעת מנוח עד שתראה אותו בשמחה".

אך עוד לפני ארנדט, היה זה שמואל דוד לוצאטו, שד"ל, מפרשני המקרא, משורר ופילוסוף, איטליה של המאה ה-19, שהקדיש חיבור לסוגיית החמלה. בהתאם לגישתו של שד"ל 'החמלה' היא מעמודיה המרכזיים של היהדות, וזו חביבה ביותר אצל האל. משכך 'החמלה', כיסוד חשוב, היא אחת המידות שהמקרא מנסה להחדיר אל התודעה האנושית. וכך מניח לנו שד"ל: "האמצעי המיוחד לתקון המדות, היא החמלה. מדת החמלה הטבעה באדם מתחלת יצירתו והיא בו שרש האהבה והחסד והיושר והיא לבדה המביאה אותנו לעשות מעשים טובים שלא על מנת לקבל שכר, לא בדרך הטבע ולא למעלה מן הטבע, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. כי מדת החמלה היא שכר לעצמה, כי החומל כואב בכאב רעהו, ולא ישקוט עד אם יחבוש את שבר רעהו ומחץ מכתו ירפא".

עד היכן מגיע כוחה של החמלה ניתן ללמוד אם נחזור עוד אחורה אל דרשתו של ר' עקיבא המובאת בתלמוד "מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו. ונכנס רבי עקיבא לבקרו. ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו – חיה. אמר לו: רבי החייתני. יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים".

הסיפור על אותו תלמיד חולה מבטא אולי יותר מכל את חוסר הרגישות והחמלה בבית מדרשו של ר' עקיבא. מצב בו אף לא אחד מחבריו מבחין בחסרונו של החבר והולך לברר מה איתו. גם אם לא כולם שמו לב, לפחות חבירו לספסל הלימודים זה שישב לידו, החברותא, היה צריך להפריע היעדרותו והוא היה צריך לבקר. אך לא החברותא ולא אף אחד אחר מחבריו מוצאים לנכון לסגור את הספר הנלמד ולצאת לביתו של אותו התלמיד. לעומתם ר' עקיבא שישיבתו מונה עשרים וארבע אלף תלמידים מבחין בחיסרון של אותו תלמיד, ור' עקיבא מבקר את תלמידו ומטפל בו. בעקבות כך דורש ר' עקיבא 'כל מי שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים' הסיבה לדרשה נובעת מחוויית החמלה שר' עקיבא חווה, עד לאותו רגע סבלו של החולה היה חיצוני לרבי עקיבא.

בעידן המודרני כוחה של החמלה הולכת ומצטמצמת אנו עסוקים בעיקר ברחמים חיצוניים. אנו משתדלים להותיר את סבלו של האחר אל מחוץ למפתן ביתנו. אנו נמלא את המוטל עלינו מבחינת רחמים אך לא תמיד נצא ידי חובת 'חמלה'. האדם המודרני אינו בנוי למהלכי חמלה ארוכי טווח. ההירתמות תתרחש בעתות 'קצה' שהזולת חווה רגעי צער גדולים, בשעת מחלה קשה או אבל. ברגעים אלו יהיה האדם נכון לסייע, לתמוך ולעמוד שם. אך מעבר לחלון הזדמנויות זו נותר האדם מתמודד עם עול חייו מתמודד עם התחום האפור בחייו לבד.

לשיטתו של שד"ל "הרגשת החמלה היא נמצאת באמת אם מעט ואם הרבה בטבע כל אדם", תפקידנו הוא לפתח ולשכלל ככל האפשר תכונה זו שהינה הבסיס לאהבת הזולת, צדק ומשפט.