לא תמיד הבכור הוא הממשיך

"ויאמר יקוק לה שני גיים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר". את הפירוש לנבואה אניגמטית זו, נגלה כאשר יעקב יוכרח לרמות את אביו כדי לקבל את ברכתו ולאחר מכן יישלח פדנה ארם מפני אחיו המבקש להורגו. וכך, ממשיך יעקב את 'המסורת' שלפיה לא תמיד הבכור יהיה הבן הממשיך: שת ולא קין, יצחק ולא ישמעאל, ועתה יעקב ולא עשיו.

פירוש המילים 'ואלה תולדות' הוא: וזוהי ההיסטוריה. שלוש עשרה פעמים מוזכרת מילה זו (תולדות) בתנ"ך. החל מ"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (בראשית ב, ד) וכלה ב-"ואלה תולדות פרץ.." (רות ד, יח). ברם, ההיסטוריה המקראית אינה חורזת זמנים אלא אירועים ואנשים. תולדותיו של יצחק (תולדות בכתיב מלא, בנגוד לתלדת ישמעאל בכתיב חסר- ואלה תלדת ישמעאל בן אברהם), מגיעים לשיאם בתולדות האחרון, הולדתו של דוד המלך.

התפתחותו הטבעית של עם ישראל המתוארת החל מן הפסוק הראשון של ספר בראשית, עוברת דרך יחידי סגולה, אבות ואמהות, משפחות, שבטים ולבסוף עם ישראל. בראיה היסטוריוסופית זו, יעקב אבינו, בחיר האבות, משלים את שכבת האבות. אברהם אבינו היה המייסד, הוא הגיע מחוץ לארץ ישראל, הוא המייסד של המונותיאיזם. יצחק, עולה תמימה, נפעל, אינו יוצא מן הארץ, מוכיח לכולנו כי הדור השני, על אף טבעו למרוד באבותיו, ממשיך בדרכי אביו. יעקב מתחיל בתנאי פתיחה גרועים ביותר אך זוכה להיות 'בחיר האבות'.

שמו וחייו עוברים אט אט מהנהגת יעקב להנהגת ישראל. מן העקמומיות ליושר. הוא עוקב אחר המציאות, נגרר אחריה, מתמודד איתה, רודף אחריה ומשנה אותה. לימים, הנביא ישעיהו יעשה שימוש בדימוי זה במסגרת נבואות הנחמה והתקווה שלו: "כָּל־גֶּיא֙ יִנָּשֵׂ֔א וְכָל־הַ֥ר וְגִבְעָ֖ה יִשְׁפָּ֑לוּ וְהָיָ֤ה הֶֽעָקֹב֙ לְמִישׁ֔וֹר וְהָרְכָסִ֖ים לְבִקְעָֽה" (ישעיהו מ,ד).

המאבק על הבכורה הוא מאבק על ההגמוניה התרבותית של העולם. המאבק בין איש ציד ליושב אוהלים הוא המאבק שבין השדה לאוהל, בין הטבע למוסר, מאבק איתנים הממשיך להיות בחדשות עד ימינו.

ליעקב תפיסה תודעתית שלמה באשר לייעודו בתוכנית האלוקית. גם מתוך רגעי מיתתם של האבות גוזרים חכמים את תפיסת ייעודם, וראויה לציון זו של יעקב בחיר האבות: "…א"ר לוי אברהם חידש זקנה, יצחק חידש יסורים, יעקב חידש חולי". "…יעקב תבע את החולי אמר לפניו: רבון העולמים אדם מת בלא חולי ואינו מיישב בין בניו, מתוך שהוא חולה שנים או שלשה ימים הוא מיישב בין בניו, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך! דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל (בראשית מח) ויאמר ליוסף הנה אביך חולה". יעקב מבקש דבר אחד בלבד בעת מיטתו, ליישב בין בניו, ובשל כך הוא תובע מן הקב"ה – חולי!!! זו אכן החוליה הסוגרת את שכבת האבות, לא יהיה אב נוסף, כי מעתה, על אף חטאיהם של חלק מן האחים, יעקב  ראה שמיטתו שלמה, וכולם ראויים להיות 'עם ישראל'. מעתה הדרך סלולה לשלב הבא.

'תסביך הגבירה' יצר בלבול אצל הגר שאיים על שרה ועל יצחק עד התערבותו של הבורא ולכן מחליפים הישמעאלים בין יצחק לישמעאל. גם יצחק וגם ישמעאל היו בכורות, אבל מאימהות שונות. יעקב ועשיו נאבקים על הבכורה והם מאותה האם. הסיבוך כאן גדול יותר.

התיאולוגיה הנוצרית המקבלת את התנ"ך המציאה 'פתרון' חדש, 'תיאולוגיית החילופיות'. באיגרת אל הרומאים (ט' ו'-י"ג) כתב פאולוס השליח: "כִּי לֹא־כֹל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵמָּה׃ וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵם זֶרַע אַבְרָהָם כֻּלָּם בָּנִים כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע׃ כְּלוֹמַר לֹא בְנֵי־הַבָּשָׂר הֵמָּה בְּנֵי הָאֱלֹהִים כִּי אִם־בְּנֵי הַהַבְטָחָה הֵם הַנֶּחֱשָׁבִים לְזָרַע… כַּכָּתוּב וָאֹהַב אֶת־יַעֲקֹב וְאֶת־עֵשָׂו שָׂנֵאתִי (versus Israel). עם ישראל ההיסטורי של הברית הישנה והמצוות הוא "עם ישראל שבבשר"(Israel iuxta carnem). עם ישראל החדש מורכב מן המאמינים בישו המשיח שאינם נזקקים עוד למצוות ומרכזם העתידי בעת הגאולה הוא "ירושלים של מעלה" השמימית. אלו הם "בני ישראל שברוח Israel iuxta spiritum.

(תולדות תשפ"ג)