עדי ארד (זמרת, יוצרת וחזנית אורתודוכסית פורצת דרך, פובליציסטית של טורי דעה)"ויגש יעקב אל יצחק אביו, וימשהו, ויאמר הקל קול יעקב והידים, ידי עשו" (בראשית כז/כב).
פרשת תולדות היא אולי אחת הפרשות הכי הוליוודיות שנכתבו. אתם בטח מרימים גבה, אבל חכו רגע, תקשיבו לי, תפתחו את הראש, ותדמיינו.
המסך עולה, הסרט מתחיל.
לפנינו שני גברים, תאומים לא זהים, שונים האחד מן השני כלילה ויום;
האחד אדמוני שעיר ומלא תשוקה, אוהב לצוד ומכור לנזידים, פרא אדם עם כריזמה אבל גם עם בעיה בדחיית סיפוקים,
והשני בחור עדין וחלק, ומתברר גם חלקלק, מאסטר שף אמיתי, צדיק ואיכותי.
שניהם בונים על הברכה המיועדת מהאב המזדקן שראייתו הידרדרה.
את השובב אוהב האב
ואת המתחכם אוהבת האם.
תדמיינו לכם מה מרגיש יעקב שרואה את הגבריות המתפרצת של עשיו, ואת אהבת אביו אליו. התסכול, הקנאה, הוא החליט "לבשל" לו מזימה, ואז ביום בהיר כשהג'ינג'י המטורף חוזר רעב הביתה, עומד לו העלם המעודן במטבח ובוחש במרק האדום האדום הזה, "רוצה לטעום?", הוא שואל את עשיו. "מה זה רוצה? מת לבלוע את כל הסיר", עונה לו. "אוקי, אז בוא תחתום לי כאן וכאן וכאן שהבכורה היא שלי ו… שיהיה לך בתאבון. נעים לעשות אתך עסקים".
אך לא נסתיימה לה עונת "הבישולים". האב הזקן קורא לבכור לשעבר ורוצה לברכו, הוא אומר לו "לך תראה לי מה אתה יודע ותצוד לי משהו".
מאחורי פרגוד קטיפתי [אנחנו בסרט עכשיו, אל תשכחו] עומדת האמא, רבקה, היא קוראת מהר לבן הקטן שהפך בכור ואומרת לו להתחפש לאחיו ולגנוב את הברכה.
זה הזמן לעשות פאוזה קלה ולומר לכל מי שלא מבין מה פירוש המושג "בינה יתרה" – זה בדיוק זה. תובנות עמוקות והישרדותיות של אמא מאד יצירתית ואמיצה.
ויעקב? הוא ילד טוב.
הוא מתחפש והולך לאביו,
והאב? מריח את הציד, מלטף את ידיו השעירות, ומבין שזה עשיו.
אבל אז הוא שומע את קולו, והקול? יעקב.
אנחנו יכולים לעבור ניתוחים פלסטיים, לעשות דיאטה והסרת/השתלת שיער, אבל הקול שלנו, תמיד יישאר אותו הדבר.
המבט והקול הם שני הדברים שגורמים לנו לזיהוי מיידי.
יצחק התבלבל, וכשעשיו גילה הוא השתולל…
אז כמו שאמרתי, הוליווד זה כאן.
או במילים אחרות…
Winter is coming
(תולדות תשע"ט)
