הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)
קברניטי המדינה התייצבו כאיש אחד, ובצדק, כנגד האפשרות שה-FBI – הבולשת הפדרלית של ארה"ב תחקור את נסיבות מותה של עיתונאית אל-ג'זירה. שכן 'לא יעלה על הדעת שהם יחקרו את חיילי צה"ל ומפקדיו'. האמירה היתה נחרצת: 'מבחינתנו יש תחקיר צהל"י מקצועי ויסודי, המשקף את כל האמת, ואין צורך בחקירה נוספת, המערערת על אמינותו של צה"ל'. כך גם לגבי החלטת האו"ם על הפניה לבית הדין הבינלאומי – נגד ישראל על פשעי מלחמה ובאי מניעתה ע"י ארה"ב. מנגד, פורסם, שארה"ב מבקשת להשפיע על זהותם של שרי הביטחון וביטחון פנים. אישיות ביטחונית בכירה לשעבר, אף איימה: "האמריקנים נותנים לנו 3.8 מיליארד דולר כל שנה, אם לא נקשיב להם יהיו תוצאות!", משום ש"לאמריקנים יש קווים אדומים והם לא מוכנים לשתף פעולה עם כל אחד". לא ברור אם האמירות הללו יצאו ממקורות אמריקאים, או מבעלי ענין בארץ. יו"ר המפלגה הרפובליקנית בישראל טען השבוע בראיון, שלא ידוע לו שיש לחצים, ושארצות הברית לא אמורה להתערב בתוצאות הבחירות ובשיקולי המינויים הפנימיים של מדינת ישראל הריבונית. וכן הוסיף, ביושר, שהיחסים האסטרטגיים המיוחדים שיש בין ארה"ב וישראל מבוססים על אינטרסים משותפים והדדיות. לא רק ישראל מקבלת מארה"ב, אמר, גם ארה"ב מפיקה תועלת גדולה משיתוף הפעולה עם ישראל.
אמנם הברית האסטרטגית עם ארה"ב חשובה לישראל, אולם יש לזכור את יסודות תורת הביטחון הלאומי של ישראל, מהקמתה: "ישראל תעשה כל מאמץ כדי לבצר את יכולתה להגן על עצמה בכוחות עצמה. היא לא יכולה ולא רוצה לסמוך על כך שאחרים ילחמו לטובתה את מלחמותיה וכו'.
קביעה עקרונית זאת, שהתקבלה עם הקמת המדינה, נובעת בין היתר מלקחי השואה ומהבנת מצבה הייחודי של מדינת ישראל, שמצבה הגאוגרפי לא אפשר לה מעולם לסמוך על פתרונות התלויים בתהליכי קבלת החלטת של זרים, וכו'. הצירוף של השיקול ההיסטורי, הממד הערכי והצורך המקצועי קיבעו במסמרות ברזל את אבן הפינה לתפיסת הביטחון: ישראל נבנית להגן על עצמה בעצמה" (תפיסת הביטחון הלאומי – האלוף (במיל') יעקב עמידרור – לשעבר ראש המל"ל 16.08.20). בהתאם לעיקרון זה, על ישראל לנהל את מדיניותה באופן עצמאי. עליה לשקול את מכלול השיקולים, ולא רק את עמדת ארה"ב, אשר היחסים עמה ידעו במהלך השנים עליות ומורדות, וגם חילוקי דעות ועימותים בנושאים עקרוניים. לאחרונה בנושא הגרעין האיראני, הלחץ על ההסכם הימי עם לבנון, ובאי מניעת פעולות אנטי ישראליות באו"ם.
היחסים שבין יעקב לעשיו שבפרשה, נעים בין אחווה ושותפות אינטרסים ובין עויינות. חכמים ראו בכך מודל ליחסים העתידיים שבין ישראל לעמי המערב: "נכתבה הפרשה הזאת וכו'. ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו וכו'" (רמב"ן בראשית לב ד, עי"ש). מכירת ה'בכורה' שבתחילת הפרשה, מייצגת שותפות אינטרסים. עשיו העייף והרעב מעוניין בנזיד העדשים, ובז לבכורה. יעקב מוכן לוותר על הנזיד לטובת ה'בכורה' שיקרה בעיניו (בראשית כה ל-לד, במקום אחר הארכנו בביאור כיצד ניתן 'למכור', 'בכורה'). אולם לאחר התפקחותו של עשיו הוא מתחרט על מכירת הבכורה, ורואה במכירתה מעשה מרמה (כלי יקר בראשית כז לו). לאחר לקיחת הברכות ע"י יעקב, הוא עויין את יעקב ואף רוצה להורגו (בראשית כז מא). יעקב נאלץ לברוח מפניו. שיא העויינות באה לידי ביטוי במפגש שבפרשת וישלח. כאשר יעקב בדרכו חזרה לארץ. עשיו מגיע מוכן לעימות, ויעקב בתבונתו מצליח לרכך אותו ולעורר את רגשות האחווה. עשיו מפציר בו שיחיו יחד זה לצד השני, כבעלי ברית אסטרטגית: "'וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ' – כי יהיה לנו התהלכות וקיום, כי איש אל אחיו יאמר חזק" (אלשיך בראשית לג יב). אולם יעקב אינו מעוניין ומבקש להתנהל עצמאית: "'אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים' – מהעמיס עול הנהגת וקיום שתי אומות יחד" (שם יג). שכל אומה תתנהל באופן עצמאי על פי צרכיה ושיקוליה.
(תולדות תשפ"ג)
