האם נזירות היא דרכה של תורה?

"את שערו של שמשון מעולם לא הבנתי,

הכח הרב הזה הגנוז בו,

חשאיותו הנזירית,

האיסור (בל יגונה) לדבר בו,

החשש המתמיד מפני אבדן המחלפות".

(נתן זך).

האם הנזיר הוא חוטא או קדוש?

האם הוא קדוש הראוי להערצה?

או שמא חוטא הראוי לקורבן כפרה?

איך התורה תופסת את עניין הנזירות?

האם כדי להגיע לשלמות רוחנית אנו צריכים להחמיר עם עצמנו כשמדובר בצרכינו החומריים?

האמת… לא כל כך ברור. אפילו די מבלבל…

מצד אחד, התורה מכנה את הנזיר בשם: "קדוש" (במדבר ו'/ה')

אך מצד שני התורה מצווה על הנזיר להקריב קורבן חטאת בסוף תקופת הנזירות. מה שאומר שהתורה מוצאת פגם בעצם עניין הנזירות.

לפי רש"י הנזיר הוא פרוש ונבדל ולי אבן-עזרא נזיר הוא מלשון נזר ועטרה. בבחינת מלך השולט ביצריו.

אלו שתי גישות שונות לחלוטין.

וכמו בכל דבר, עלינו לאמץ את דרך האמצע. לאחד בין הניגודים בצורה מאוזנת ככל האפשר.

בשומרי משקל שומעים לפעמים את הביטוי: "אל תהיה נזיר ואל תהיה חזיר…"

בעיקרון, זו אינה דרכה של תורה להתנזר, כי האידיאל הוא שאדם יקדש את החומר ולא יחיה בדרך של פרישות והתבדלות מעולם החומר. אבל צריך לקחת בחשבון מצבים בעייתיים, שבהם יש חשש לאיבוד שליטה עצמית ולכן לעיתים יש לסמן גבולות, גם אם הם זמניים.

הנזירות לעיתים היא דבר מותר, אך לרוב בני האדם זה בעצם מיותר.

(נשא תשפ"א)